הסיפור של בני הזוג ארמונד (60) וקרלין (59) אלוש נדמה כאילו נלקח מעולם האגדות. האהבה שלהם כל כך חזקה עד שהיו מוכנים לסכן את חייהם זה בשביל זו, העיקר לקבל סיכוי לעוד שנים יחד. השניים, שמציינים השנה 35 שנות זוגיות, הכירו בנעוריהם ומאז שהפכו לזוג, לא נפרדו מעולם.
"הכרנו כבר בגיל 16", נזכרת קרלין, "שנינו גרנו בצרפת ובכל קיץ היה מחנה קיץ עבור תנועת הנוער היהודית. פעם אחת שלחו אותנו לפעילות בעיירת סקי וגם הוא היה שם. הוא היה טיפוס ספורטיבי שהדריך אחרים איך לעשות סקי וגם היה אלוף צרפת לנוער בהוקי קרח. הדמות של הספורטאי מאוד הרשימה אותי ואפשר לומר שנדלקתי", היא אומרת וצוחקת, "ידעתי מאותו הרגע שהוא יהיה בעלי".
ארמונד: "אבל לא עשיתי לה חיים קלים, זה לא בא לה בקלות".
קרלין: "נכון, הייתי צריכה לרדוף אחריו והוא בכלל יצא עם מישהי אחרת. רק אחרי שחיזרתי אחריו הוא הסכים לצאת איתי וזה הספיק כי מאז אנחנו ביחד".
"בום גדול"
כשבגרו נישאו השניים והמשיכו להתגורר בצרפת, אך בשנת 1987 החליטו שהמקום בו הם רוצים לגדל את משפחתם הוא ישראל והחליטו לעשות עלייה. "הגענו לארץ למרכז קליטה", מספר ארמונד, "אחרי כתשעה חודשים עברנו להתגורר בראשון לציון וכאן אנחנו גרים עד היום הזה".
בני הזוג נקלטו היטב בישראל, נולדו להם שני ילדים ובהמשך שלושה נכדים והחיים היו רגועים עד שלפני חמש שנים נחתו עליהם המכות בזו אחר זו. "בשנת 2014 הרגשתי לפתע שיש לי גוש בשד ומיד הבנתי שמשהו לא כשורה", מספרת קרלין. "קבעתי תור לרופא ששלח אותי לסדרת בדיקות ובסיומן קיבלתי את הבשורה המרה בבום גדול - אני חולה בסרטן".
ארמונד: "זה היה שוק והפתעה למרות שהבדיקות שעשינו לאורך הדרך סימנו שיש איזו בעיה והדליקו נורה אדומה. בסופו של דבר הבדיקות היו חד־משמעיות ואני תפסתי פיקוד וחקרתי את הנושא, מי הרופא הכי טוב ומי יכול להביא לריפוי שלה באופן המהיר ביותר. עוד באותו ערב קבעתי פגישה עם המנתח הכי טוב בארץ ואמרתי לו שאני מבקש ממנו לרפא אותה ולא משנה מה כרוך בזה. ברוך השם היא יצאה מהניתוח והגידול הוסר. לאחר מכן היא עברה מסכת של טיפולים כדי להילחם במה שהגידול השאיר אחריו והרצון היה לנקות הכל כדי לוודא שהיא תחלים".
קרלין: "מהרגע שקיבלתי את ההודעה על המחלה ועד הרגע שבו בישרו לי שאני נקייה עברה בדיוק שנה, שנה קשה מאוד. שנה שבה ארמונד היה איתי מהרגע הראשון. אני זוכרת שהרמתי אליו טלפון עם התוצאות ותוך רבע שעה הוא יצא מהעבודה ומאז לא עזב אותי. תמיד ידעתי שהוא מיוחד ואוהב אותי, אבל למדתי להעריך אותו עוד יותר והוא נתן לי את הכוחות להמשיך. אני זוכרת אפילו שהיה יום אחד שהרגשתי רע, חשבתי שזה סוף העולם והוא לקח אותי לחוף הים של יפו, נתן לי לשתות יין טוב ושכחתי הכל. יש לו את היכולת לשנות את מצב הרוח שלי, לעשות את הדברים הקטנים שירימו את המורל. לא ידעתי אפילו איך אני יכולה לגמול לו על המסירות והתמיכה שהוא נתן לי".
"לא רציתי לסכן אותה"
לא בטוח שהביטוי 'צחוק הגורל' הוא המתאים לכך אך המשפט האחרון של קרלין עמד למבחן בתוך פרק זמן מאוד קצר, "תמיד סבלתי מבעיות בכליות, אבל בעזרת טיפול רפואי עקבי הצלחתי לשמור על מצב יציב. בשנת 2016, שנה אחרי ההחלמה של קרלין, המצב שלי הידרדר", מספר ארמונד. "הכליות שלי קרסו והרופאים אמרו לי שאין ברירה אלא להתחיל בדיאליזה, אבל הם גם אמרו שזה לא יחזיק לאורך זמן ואני אהיה חייב לעבור השתלה".
קרלין: "זה היה הלם עבור שנינו, אבל אמרתי לו שלא חשוב מה יקרה אני אתרום לו את הכליה אם הוא יזדקק לזה, חזרתי על המנטרה הזו מתוך כוונה אמיתית. היה לי ברור שאני אתן לו את החיים. בפנים התפללתי שהוא לא יצטרך אותי, אך המצב המשיך להידרדר והבנו שאם לא ישתילו לו כליה הוא לא ישרוד. בשלב הזה הודעתי לכולם שאני מבחינתי אהיה זו שאתרום לו את הכליה והתחלתי את התהליך ולשמחתי התברר שאני מתאימה".
ארמונד: "זה לא היה פשוט עבורי כי זה מאוד רגשי. לא רציתי לסכן אותה, יש לנו ילדים ונכדים יפים לדאוג להם. רציתי שאם יקרה לי משהו היא תמשיך את החיים שלה ולא תסבול בגללי. היה לי קשה לישון בלילה, לא יכולתי לשאת את המחשבה שהיא עלולה להיפגע כדי להציל אותי. אמרו לנו שהניתוח הוא לא קשה, אבל היו לי פחדים גדולים שבגלל שהיא מחלימה ממחלה אז היא תיפגע מכך. עד הרגע האחרון לפני הניתוח לא הייתי סגור על זה, אבל היא היתה עיקשת, לא היתה מוכנה לשמוע שום דעה אחרת והתעקשה לתרום לי כליה".
הרופאים התנגדו
אלא שאז הגיע משבר גדול שהעמיד בסיכון את ההשתלה ואת חייו של ארמונד שמצבו המשיך להידרדר. "באמצע התהליך אמרו לי שאני לא יכולה לתרום כליה, הרופאים אמרו שיש לי רקע של מחלה וזה קשה והם לא מוכנים לתת לזה יד", נזכרת קרלין. "עמדתי שם מולם במסדרון וצעקתי עליהם, אמרתי שהחלטתי ושיש לי את הכוחות לעשות את זה ואני לא מכונה לשמוע שום דבר אחר. יצאו ממני כוחות שלא ידעתי שיש בי, ובכל פעם שעצרו אותי או בוועדות של משרד הבריאות ניסו לשכנע אותי אחרת אני נלחמתי בהם. זו הזכות שלי להציל אותו ואת החיים שלי אני רוצה להמשיך איתו יחד ורק לצדו".
ארמונד: "אמרתי לעצמי שהלוואי ויגידו לה 'לא' וככה לא יהיה ויכוח בינינו, אבל בסופו של דבר המלחמה שלה היתה חזקה יותר מכולנו ואני השתכנעתי. תמיד הערכתי אותה הכי שאפשר והיא בשבילי הכל, אבל זה שהיא מוכנה להסתכן כדי להציל אותי זה משהו שגורם לי לבכות, איתה אני אף פעם לא מרגיש לבד כי אני יודע שהיא תעשה הכל בשבילי".
"להעריך את החיים מחדש"
לפני כחודשיים, ב־8 באוגוסט, בשעות הצהריים, שכבו בני הזוג אלוש זה לצד זה במיטה של בית חולים 'שיבא' תל השומר והמתינו לרגע המיוחל, בידיעה שהפעם הבאה שבה יתראו תהיה אחרי הניתוח. "היא נכנסה שעה לפניי וכל מה שעניין אותי זה איך עובר הניתוח שלה ולא לקראת מה אני הולך", מספר ארמונד. "כשהתעוררתי, דבר ראשון ששאלתי היה איך היא מרגישה וזה מה שעניין אותי. עד היום אנחנו מתעוררים בבוקר ושואלים אחד את השני האם זה באמת נגמר? הסיוט הזה מאחורינו?" עכשיו אנחנו משתדלים לחשוב חיובי ואופטימי".
בני הזוג אלוש מתאוששים בימים אלו מתהליך רפואי מורכב שהסתיים בהצלחה. את הראיון אנחנו מקיימים בגן שעשועים בזמן שהם משגיחים על הנכדים שלהם שמתרוצצים בין המתקנים ומסתכלים עליהם בחיוך. "למדנו להעריך את החיים שלנו מחדש", אומרת קרלין בהתרגשות. "נולדנו שוב וקיבלנו הזדמנות שלישית להמשיך לחיות. כיום אנחנו מסתכלים יחד על העתיד, חושבים על התוכניות שלנו יחד. עד עכשיו השיחות שלנו היו האם נשרוד ונצליח לחיות עד בר המצווה של הנכדים, אבל עכשיו ברור לנו שנצליח. נולדנו שנינו מחדש וקיבלנו את החיים שלנו יחד. פתאום כל מה שהיה צבוע בשחור הפך ורוד".