מי שנקלע לבית ספר מקיף ט' - 'נאות אשלים' בראשון לציון עלול לעתים להתבלבל. 28 תלמידים נושאים תיקים וספרי לימוד, עושים את דרכם במסדרונות, ממהרים להשיג את הצלצול ולהגיע לכיתה לפני המורה. מדובר בקבוצת גברים ונשים בטווח גילאים שנע בין 65 ל־90 שרק מחכים למוצא פיו של המורה, צמאים לידע.
"מדובר בפרויקט שמתרחש זו השנה השלישית, במסגרתו תושבי העיר הוותיקים שמסיבות שונות לא הצליחו להשלים לימודים, מגיעים פעמיים בשבוע למשך ארבע שעות ומשתתפים בשיעורים בשלל מקצועות כמו ספרות, תקשורת ועוד", מסבירה מיקה גל, יועצת בית הספר ומחנכת כיתת מופ"ת שמלווה את תלמידי כיתת הוותיקים.
"את השיעורים מעבירים מורי בית הספר. בין הכנה לבגרות ובדיקת שיעורי בית הם נכנסים גם ללמד את התלמידים הצעירים ברוחם את שלל המקצועות וכולנו מרוויחים מזה. כמובן שהם לומדים הכל, אבל מעבר לנושא הידע אנחנו שמים דגש גם על הפן הערכי. זו הדרך שלנו ליצור קשר בין־דורי בין תלמידים בני 17 לבין תלמידים בני 70 ומעלה ואני שמחה לומר שהצלחנו בזה".
"כולם מרוויחים"
לדברי גל, הוותיקים שותפים בכל פעילויות בית הספר. הם לוקחים חלק בטקסים, באירועים השונים של בית הספר וגם יוצאים לסיורים משלהם. "כולם מרוויחים מהחיבור. בשנה שעברה לקחנו את תלמידי י"א ויצרנו חיבור עם הוותיקים כשבתחילה הם נפגשו ועשו היכרות כדי להכיר טוב יותר אחד את השני. אחר כך הפכנו את זה לשיתוף עיוני בין־דורי. למשל ביום הזיכרון לרצח רבין הפגשנו בין הכיתות, והתלמידים שנולדו אחרי רצח רבין קיבלו סקירה מהוותיקים שסיפרו להם מי הוא היה ומה היו התחושות אחרי האירוע הקשה הזה.
אחת הוותיקות הביאה אלבום שהיא הכינה אחרי הרצח עם חומרים שפורסמו באותה התקופה שהיא עד היום שומרת. ביום השואה סיפר אחד מתלמידי כיתת הוותיקים על היותו ילד במחנה העקורים ומה עבר עליו ועל משפחתו בימים הקשים האלה. כמה ימים לאחר מכן, ביום הזיכרון לחללי צה"ל הם שיתפו בחוויות שלהם ממלחמות ישראל שבהן נלחמו חלקם.
"מנגד התלמידים שיתפו את השקפת עולמם מנקודת מבט צעירה יותר וכל אלו יצרו מעגלי שיח יוצאי דופן", היא מוסיפה. "בסופו של הפרויקט התלמידים הצעירים ערכו ראיונות עם התלמידים הוותיקים והתכוננו לכך חודשים ארוכים. הם למדו איך בונים ראיונות, עשו סדנאות כדי לשמוע מהם על תחנות החיים המרכזיות בחייהם. בסוף השנה התלמידים הוותיקים הביאו את קרובי המשפחה שלהם כדי לפגוש את התלמידים שאיתם התרועעו כל השנה, זה מדהים כי היו שהביאו לשם ארבעה דורות קדימה שהתרגשו לראות מי הם אותם תלמידים שליוו את הסבים וההורים שלהם לאורך שנת הלימודים".
"חזרה אחורה בזמן"
אחת התלמידות המצטיינות היא האני אלקיים, תושבת שכונת רביבים בעיר שנחשבת לתלמידה הצעירה של הכיתה. אלקיים נמצאת בכיתה מיומה הראשון ונחשבת לתלמידה מתמידה שלא רשמה אף לא חיסור אחד במהלך שנת הלימודים, "נולדתי וגדלתי במרוקו ושם למדתי עד שבאופן פתאומי ההורים אמרו לי שעולים לישראל. עשינו את זה בסתר כדי שלא יעשו לנו בעיות וערב אחד ארזנו הכל וטסנו לצרפת ומשם לארץ. התיישבנו בראשון לציון ובגלל קשיי השפה הייתי צריכה להשלים את הפערים ולמדתי עברית באולפן. כשרציתי לחזור לבית הספר אמרו לי שהמצב הכלכלי בבית אינו טוב וצריכים שאעזור בפרנסה. גם מצבה הבריאותי של אמא שלי הידרדר ולא יכולתי להמשיך לרכוש לעצמי השכלה למרות הרצון העז.
"ככל שהתבגרתי החיים מנעו ממני להגשים את החלום להשלים את הלימודים", היא מוסיפה. "התחתנתי והבאתי שני ילדים לעולם, עבדתי בחברת 'תדיראן' כמעט 30 שנה ואף פעם לא היה זמן מתאים ונוח ללימודים. לפני שלוש שנים נתקלתי בפרסום של העירייה על פתיחת כיתת לימודים והיה ברור לי שאני שמה את כל התירוצים בצד ומצטרפת ואני מאושרת על ההחלטה הזו שלי. אני מגיעה פעמיים בשבוע, לומדת דברים מרתקים כמו ספרות ותקשורת ונפגשת עם תלמידים צעירים ממני ולומדת גם מהם המון. אני נהנית בכל רגע מהלימודים".
לדברי אלקיים היא מרגישה שסגרה מעגל אחרי 50 שנה, "ואני עושה את זה במלוא הרצינות. אני מרגישה שחזרתי אחורה בזמן, שאני צעירה כמו תלמידת תיכון וזה עושה לי טוב. זה ממלא אותי ואני לא נעדרת מהלימודים, גם אם יש קושי להגיע אני מתגברת ומגיעה לבית הספר. ההרגשה הזו ששוב אני יושבת ליד שולחן, עם ספר ומחברת, ממלאת אותי באושר".
"רצתי עם התעודה לנכדים"
תלמידה נוספת היא סמדר דותן בת ה־74 שגם היא קיבלה את תעודת ההצטיינות של הכיתה: "עליתי מאלג'יר לישראל בגיל שנתיים וסיימתי עשר שנות לימוד בלבד כי להורים שלי לא היה כסף. זו היתה תקופה קשה כלכלית. בצבא השלמתי את הלימודים ל־12 שנות לימוד אבל ללא בגרות והמשכתי לקריירה צבאית במשך 35 שנים בתור אזרחית עובדת צה"ל בבסיס תל השומר. עד היום אני מגיעה לשם כדי להתנדב", היא מספרת, "תמיד אהבתי ללמוד וכששמעתי שפותחים כיתה לאנשים מבוגרים מיד נרשמתי וזו היתה אחת ההחלטות הטובות שקיבלתי. הם עושים עבורנו המון. המורים בבית הספר אוהבים ללמד אותנו ואני מצדי אוהבת מאוד לדעת דברים, ובעיקר את לימודי היסטוריה, ספרות ותנ"ך".
לדברי דותן, קבלת תעודת ההצטיינות היתה עבורה אחד השיאים. "כשקיבלתי את תעודת ההצטיינות התרגשתי מאוד. זה היה בשבילי משהו גדול, לא סתם. בכל זאת, אתה לומד ומשקיע ובסוף מקבל כזו תעודה אז זה עושה משהו, בכל גיל. הייתי מאושרת ורצתי לבנות ולנכדים שלי כדי להתגאות בתעודה".
"מרחיב את הלב"
ההוגה של התוכנית היא מנהלת בית הספר סופי בן ארצי, שכבר שנים הסתובבה עם הרצון להוציא את הרעיון לפועל. "הרעיון להקים כיתת ותיקים הולך איתי הרבה שנים. כבר בבית הספר הקודם שניהלתי העליתי את הרעיון, אך הוא לא זכה לשיתוף פעולה. אני מאמינה שאי־אפשר לדבר על נתינה אלא שהיא חייבת להיות נוכחת בשטח. המורים והתלמידים חייבים לחוות אותה כחלק מהיום־יום, מהחוויה בשטח".
בן ארצי מספרת כי במסגרת התוכנית היא חוותה לא מעט רגעים מרגשים. אחד הזכורים לה ביותר היה כשאחת התלמידות הוותיקות ניגשה אליה בשקט, אחזה בתעודה שקיבלה ובדמעות סיפרה לה כי זו למעשה התעודה הראשונה שהיא מקבלת מאז היתה תלמידת כיתה ד'. "יש גם כאלה שבכל בוקר מקפידים להביא לי עוגה תוצרת בית שהם מכינים לאות תודה. בכלל לשמוע את המורים שיוצאים מהכיתה בתום השיעור, לשמוע את התלמידים המאמצים את הכיתה, פשוט מרחיב את הלב".