שבוע לפני שנרצח ישבו זיו חג'בי ז"ל ואשתו נטלי במטבח ביתם בראשון לציון. זו היתה שיחה אינטימית, כזו של בני זוג שחולקים שנים ארוכות יחד. "הוא אמר לי 'את קולטת שבשנה הבאה נציין מחצית מהחיים שלנו יחד?' וחייך ואני חייכתי אליו בחזרה". שניהם לא יכלו לדעת שהאהבה הגדולה הזו תסתיים ברגע אחד, בפיגוע שהסעיר מדינה שלמה.
בבוקר יום ראשון, שבעה באוקטובר, יצא חג'בי כרגיל אל מקום עבודתו באיזור התעשייה בברקן. זמן קצר לאחר מכן הופתע חג'בי על ידי המחבל אשרף נעלוואה, תושב טול כרם שהועסק באיזור התעשייה כחשמלאי, שירה בו באמצעות תת־מקלע.
לאחר מכן הוא כפת וירה למוות בעובדת נוספת, קים לבנגרוד ז"ל, נשואה ואם לתינוק. לפני מעט יותר משבועיים הצליחו כוחות הביטחון לאתר את המחבל שנמלט מזירת הפיגוע וחיסלו אותו. לפני שבוע נהרס חלק מבית משפחתו.
המעגל אולי נסגר אבל ספק כמה מכל זה מצליח להביא לנחמה עבור נטלי, שבכל ערב מסבירה לילדיה, שיר וגיא בני השבע ועדי בן הארבע, כיצד ללמוד לחיות ללא אביהם האהוב.
"ידעתי שזיו נרצח"
"לא הייתי צריכה שיבואו לספר לי שזיו נרצח, פשוט ידעתי", היא מספרת השבוע. "באותו בוקר התקשרתי אליו בדרך לעבודה והוא לא ענה לי, אבל לא התרגשתי כי חשבתי שהוא לא ראה את השיחה ויחזור אלי עוד מעט. זמן קצר אחר כך שמעתי ברדיו שמדווחים על פיגוע ירי בברקן".
נטלי מספרת כי משהו בלבה אמר לה שמשהו קרה. "באיזור צומת בית דגן פשוט עשיתי סיבוב פרסה וחזרתי לבית בראשון לציון כדי לחכות לבשורה. הגעתי הביתה ופתחתי את הטלוויזיה. ראיתי את הלוגו של החברה מטושטש, ואז כבר ידעתי בוודאות שקרה משהו. התקשרתי לחמי וביקשתי ממנו שיגיע להיות איתי בבית וגם לאחי, שבכלל היה עסוק בארגונים לחתונה שלו, ולעוד קרובים. פתחתי חמ"ל של טלפונים והתקשרתי לכל העולם".
בני המשפחה שהזדרזו להגיע אל הבית לא הבינו מדוע היא נסערת. "התחלתי להעיף את כל התמונות מהקיר ואמא שלי שואלת אותי 'מה את עושה?', עניתי לה שזה בית של אבלים ואסור שיהיו בו תמונות, כל זה כשעדיין אף אחד לא בא להודיע לי".
בשלב מסוים החליטה נטלי לצאת מהבית ולהמתין ואז ראתה את ניידת האמבולנס שהגיעה לרחוב, "ידעתי שזה בשבילי, לרגע שבו יודיעו לי מה קרה. האמבולנס עמד בכביש, ניגשתי ודפקתי על החלון. שאלתי 'אתה לחג'בי? אני יודעת מה אתה עושה כאן, תלך מפה'. כמה דקות לאחר מכן הגיע קצין העיר ובישר לי שזיו נרצח. ואז התעלפתי".
איך מספרים שאבא מת?
בשנה הבאה היו אמורים זיו ונטלי לחגוג 18 שנים יחד, מחצית מחייהם הם זה עם זו. "הכרנו בצ'אט באינטרנט. הייתי אצל חברה ולמדנו לבגרות בספרות והיא סיפרה לי שיש המון קטעים בצ'אט הזה ושאפשר להתכתב עם המון אנשים. גם הוא היה באותו הסיפור כשחבר שלו סיפר לו על הצ'אט ושנינו נכנסנו לשם במקביל", היא נזכרת. "הכל היה בקטע של צחוק, אף אחד לא חשב להכיר דרך הצ'אט הזה. הכרנו שם והתחלנו להתכתב ומשם עברנו לטלפון".
חודשיים נמשך הקשר הטלפוני עד שהשניים החליטו להיפגש. "ומאז אנחנו יחד. את הכל עברתי איתו, צבא, רישיון נהיגה, פשוט הכל. זה היה ברור לנו שנתחתן".
לאחר החתונה נולדו התאומים שיר וגיא, כיום בני שבע, וכעבור שלוש שנים נולד הבן הקטן עדי בן הארבע. "זיו היה איש של המשפחה. הילדים היו כל העולם שלו והוא אהב להיות בבית. תמיד הרגשנו שהוא כל כולו עבור הילדים ועבורי. הוא מאוד פיתח את החוזקות של הילדים, השקיע. בכל שבת הוא היה לוקח את גיא לשחק שחמט".
כשנטלי מדברת על ילדיהם המשותפים היא אינה יכולה לעצור את הדמעות. "אחרי שהודיעו לנו שזיו נרצח באה מישהי מהשירות הפסיכולוגי ואמרה לי איך לעשות את זה נכון ולהסביר לילדים באופן שמותאם לגיל שלהם מה קרה.
היה לי ברור שאני חייבת לספר להם את זה באותו היום, עוד לפני הלוויה, וזה היה הדבר הכי קשה לעשות. ישבתי עם התאומים ואמרתי להם 'זוכרים שאמרנו שיש אנשים רעים בעולם? אז הפעם זה קרה לנו. איש רע מאוד פגע באבא'. הם התחילו מיד לבכות ולשאול 'מה קרה לאבא? מה עשו לו?', אבל אני השתתקתי, לא הצלחתי לומר את המילים המפורשות. חברה שלי שהיתה לידי אמרה להם 'אבא מת'.
"שיר הבת שלי מאוד רגישה. היא התחילה להקיא וגיא בכה המון והתחיל לדבר על כל הדברים שזיו הבטיח לו, הוא שאל בבכי 'אבל מה עם הטיול שאבא הבטיח לי? ומה עם המשחקי שחמט?' כמו מתוך דיסקט הוא הוציא את כל התוכניות שהיו לו עם זיו".
אחר כך התיישבה נטלי עם הבן הקטן, עדי, כדי לבשר לו את הבשורה המרה, "לזה פחות התכוננתי. אמרתי לו שאבא עכשיו בשמיים, מסתכל ושומר עליו. בהתחלה הוא לא הגיב ואחרי כמה דקות פתאום התחילו לזלוג לו הדמעות. במהלך כל החודש הראשון הוא היה בוכה כל ערב, זה משהו שאני לא יכולה להכיל, את הכאב שלו".
נטלי מספרת שמאז הרצח נראה שהתאומים בני השבע התבגרו בין לילה. "בבוקר של הרצח זיו דיבר עם גיא בטלפון וכאילו השאיר לו צוואה. הוא אמר לו 'אתה צריך לישון בזמן כדי לא להיות עייף, אתה צריך לאכול כדי להתחזק ולהקשיב לאמא'. זה פשוט קורע לב שהוא רק ילד בן שבע והמצב הזה גרם לו להתבגר. עכשיו הוא קיבל את התפקיד הזה של הגבר בבית, הוא מקפיד לנעול את הדלת בערב, שואל אותי אם נעלתי את התריס. הוא מרגיש שיש לו מחויבות. שיר מצדה אמרה לי השבוע 'את קולטת שאני רק בת שבע ואין לי אבא?' אני צריכה להיות חזקה עבורם אבל זה קשה לי".
לעמוד על הרגליים
מרגע קבלת ההודעה הוקפה נטלי בקרובי משפחה, חברים ושכנים שעטפו אותה ואת ילדיה. "בחודש הראשון פתחו קבוצה מיוחדת, צבא שיהיה איתי ולא ישאיר אותי לבד", היא אומרת.
"במהלך שעות היום יש לי את העיסוקים, הכנת הילדים למוסדות חינוך, האיסוף שלהם, סידורים בבית, אבל עם השעות האלו לבד, אחרי שהם הולכים לישון, לא ראיתי את עצמי מתמודדת. ממש פחדתי מזה. אז החברים והמשפחה עשו משמרות אצלי בבית, ממש בייביסיטר, לא עזבו אותי. הם חיבקו ועטפו אותי ורק בזכותם אני על הרגליים עכשיו, אחרת לא יודעת איך הייתי מתמודדת עם זה.
ב־20 בנובמבר, יום ההולדת שלי, קיבלתי החלטה שזהו, מעכשיו אני לבד וביקשתי שיפסיקו לישון איתי בבית. החלטתי שאני חייבת לחזור לתפקד. עכשיו אני חוזרת לשגרה, לומדת את המצב אבל כמובן שיש עוד המון רגעים קשים".
מתי הרגשת שהוא ממש חסר לך?
"חנוכה פירק אותי לגמרי. בשנה שעברה הדלקנו נרות בחנוכייה של הילדים ואמרנו שזה מספיק ועכשיו כשאנחנו משפחה גם אנחנו צריכים חנוכייה גדולה כמו שצריך שתשמש אותנו. קנינו חנוכייה מהממת מקריסטל ודיברנו על זה שבחנוכה הבא נדליק איתה את הנרות. השנה הוצאתי אותה מהארון, אבל זיו לא היה כדי להדליק אותה יחד איתי. זה היה רגע שבר מבחינתי, כשהדלקנו אותה בלעדיו. את הנר הראשון הדלקנו במרפסת מתוך מחשבה שאם יש עולם הבא והוא משקיף אלינו מלמעלה אז שיוכל לראות. זה היה סיוט שחזר על עצמו כל ערב מחדש בכל הדלקת נר, אלה היו ימים קשים מאוד".
"אין שום הרתעה"
ב־13 בדצמבר, לאחר יותר מחודשיים של מצוד עיקש אותר המחבל וחוסל, אבל עבור נטלי מדובר בחצי נחמה. "ערב לפני דיברתי עם אמא שלי ואמרתי שהזוי שהוא עוד לא נלכד. באותו לילה חלמתי על זיו וזה דבר שלא קרה לי עד עכשיו חוץ מאשר בשבעה. חלמתי שאני בחוף הים עם הילדים והוא משקיף עלינו מרחוק ומשגיח, מרוצה מזה שאני מסתדרת לבד ואז התעוררתי פתאום. רגע אחרי, התקשר אליי טל, אח של זיו וסיפר לי שדיברו איתו מהשב"כ והודיעו לו שהמחבל חוסל".
הבשורה על חיסול המחבל לא היתה פשוטה לה: "לא ישנתי לאחר מכן, בכיתי ללא הפסקה. למחרת הייתי כמו זומבי בעבודה. מצד אחד זה גרם לי להרגיש טוב שהוא מת, כי לא רציתי להגיע לסאגה משפטית ולא להסתכל בעיניים של המחבל על ספסל הנאשמים. אני גם מרגישה פשוט שמגיע לו למות, נעשה צדק. מעבר לזה אין כיום שום הרתעה, כי הריסת הבתים לא מפחידה מי שרוצה לבצע פיגוע".
חלק מבני משפחתך ומשפחתה של קים לבנגרוד ז"ל השמיעו את קולם בנושא.
"אני גאה בבני המשפחה שלי שמופיעים בתקשורת ודואגים שזיו יהיה בתודעה כי זה מאוד חשוב, אני אישית לא מסוגלת לעשות את זה. אני לא מסוגלת להיות בלחימה הזו. בגלל זה גם לא התראיינתי עד עכשיו כי קשה לי עם זה שאני כבר לא אנונימית. כל הפגנה או מחאה ממוטטת אותי ויש לי תפקיד בעולם - לדאוג לילדים שלי ושל זיו. זה מה שחשוב".
