ערב קריר ירד על אילת. לו נקלע זר למזרקה המוזיקלית בעיר, ודאי היה מחייך לעצמו ואולי גם מצטרף למעגל הרוקדים והרוקדות. נדמה לי שאיריס פרחי, אמו של איל ז"ל, היא הראשונה שקמה ורקדה.
כמה שעות קודם לכן ירדה הקבוצה מהאוטובוס. זאת הייתה הפגישה הראשונה שלי עם החבורה שהגיעה לאילת לנופש של שלושה ימים. קבוצה שברגע הראשון נראה שכל דאגות חבריה מסתכמות במציאת זווית מתאימה לסלפי מחויך, אבל מאחורי כל חיוך מסתתר עצב עמוק, ומאחורי כל עין צוחקת יש עין בוכה.
כל 130 משתתפי הנופש הם משפחות שכולות שאיבדו את היקר להן ברגע אחד לא צפוי. כולם חברים ב"משפחה אחת", "העמותה שמכניסה קרן אור לחיי המשפחות שחשכה נפלה עליהן", אומרת המנכ"לית שנטל בלזברג. "אנחנו מטפלים בכ־3,550 נפגעי פעולות איבה מכל המגזרים".
יהודים לצד ערבים, נוצרים ומוסלמים, דתיים וחילונים, עולים חדשים, צברים, עירוניים וקיבוצניקים מכל קצות הארץ. הרי השכול מעולם לא הבחין בין בני אדם.
העמותה, שהוקמה בעקבות הפיגוע במסעדת "סבארו" בירושלים בשנת 2001, פועלת מתרומות בלבד ומלווה משפחות שכולות שאיבדו את בניהן ובנותיהן בפיגוע או בפעילות מבצעית בצבא.
בטיולים, כמו הטיול שנערך באילת, הם מצליחים למצוא אוזן שבאמת מסוגלת להבין מה הם חווים. רק בנופש כזה אפשר לשמוע שיחות על פוליטיקאים שהגיעו לשבעה ופלטו שטויות, לצד בדיחות קלילות ושיתופים על חלומות על אלה שאינם, חלומות שאינם יכולים לשתף בהם מישהו בחיי היום־יום. הפער בין רגעי הצחוק, הריקודים והבדיחות ובין הרגע שמדברים בו על הבן או על הבת שאינם כמעט בלתי נתפס, אך מלמד יותר מכול על כוח החיים. ההורים שספגו את המכה הכואבת ביותר מוצאים דרך להמשיך לחיות.
"15 שנה אחרי הפיגוע בסברו, גם אנחנו חטפנו את זה"
"החוט המקשר אותנו לעמותה התחיל בעצם עוד לפני שקמה", מספרים אבי וציונה בן ארי מראשון לציון, הוריו של עידו ז"ל שנרצח בפיגוע במרכז שרונה בתל אביב ביוני 2016. "ב־9 באוגוסט 2001 נסענו לטיול עם חברים. כשהגענו לצימר הודיעו בחדשות שאירע פיגוע במסעדת "סבארו" בירושלים. אבי היה אז מנכ"ל הרשת ואחד הבעלים, ומיד הסתובבנו ונסענו לירושלים. אבי השתתף בלוויות של כל הרוגי הפיגוע, ובעקבותיו הוקמה עמותת 'משפחה אחת'.
"אחרי 15 שנים גם אנחנו חטפנו את זה בין העיניים: כלתנו הודיעה לנו שעידו נפצע בפיגוע וביקשה שנגיע מהר לאיכילוב. הדרך פשוט נעלמה לנו. כמעט הלכנו לאיבוד. עידו הלך עם משפחתו לחגוג את תחילת עבודתו החדשה כמנהל השיווק והמכירות של 'סודה סטרים'. הם החליטו לאכול ב'בנדיקט'. בנו התעקש שלא יאכלו שם וביקש שילכו למסעדת בשרים, אבל הם היו במסעדה כשהמחבל נכנס אליה והחל לירות.
"עידו היה חתום על כרטיס אדי, וכשהודיעו לנו שנפטר ביקשנו לתרום את איבריו. הקרניות נתרמו לשני אנשים, וכעבור זמן מה גם פגשנו אותם. קיוויתי לראות שם את עיניו של עידו, אבל הצבע כבר התחלף. עם הנתרם השני העדפנו שלא להיפגש. זה היה קשה מדי.
"עידו היה איש של נתינה. כלל לא ידענו שהתנדב בזק"א צלילה והיה בצוות שמצא את גופתה של רוז פיזם. הוא אפילו לא סיפר לנו. בכל חג היה מגיע עם ילד או חייל שאימץ, עזר לו, ניסה לקדם אותו.
"בשבעה הופיע אדם חרדי וסיפר לנו שכשיצא לאיטליה לסיור בדיקת אתרוגים הלך לאיבוד בלי לדעת אנגלית או איטלקית והסוללה שלו שבקה חיים. בתחנת הדלק ניגש אליו אדם דובר עברית ונתן לו את המטען שלו. החרדי חזר ארצה, איתר את המציל המסתורי, וכשהגיע לביתו להחזיר לו את המטען מצא על דלת ביתו מודעת אבל. זה היה עידו.
"כל אחד מאיתנו מתמודד אחרת עם האובדן, אבל שנינו רואים לנגד עינינו את המשפחה החמה והמלוכדת שלנו. למען ילדינו ו־12 הנכדים אנחנו נאבקים בשיניים וממשיכים. אבי מעדיף להתרחק ולהתמודד לבד. אני לא מרבה לצאת לאירועים מאז האסון, אבל זקוקה לשיחה ולקבוצת התמיכה. כאן אני יכולה לדבר עם מי שמבין אותי".
