עבור רבים שמצהירים בגאווה כי הם מסוגלים לאכול הכל, רגל קרושה מהווה את קו פרשת המים, הגבול האחרון, החומה הבלתי עבירה, סף תהום עמוקה עד כדי כך שבלתי אפשרי לראות את תחתיתה.
ואכן, זה כמעט בלתי אפשרי לאכול רגל קרושה בפעם הראשונה כשאתה אדם בוגר.
אתה חייב לגדול על זה, להיזרק למים הסוערים (או לרגל הרוטטת) בגיל צעיר, כאשר אינך מבדיל בין טוב לרע (או בין חריימה לרגל קרושה) ולהחליט בלי דעות קדומות ובלי להירתע מהצבע הבלתי מוגדר והרטט הבלתי נמנע, שאפשר להבין למה הוא כה מבהיל דווקא בגיל מבוגר ונראה כה תמים וברור מאליו בגיל ינקות.
אבל עם השנים, ועם מותן הבלתי נמנע של הסבתות שנהגו להכין את המעדן הזה, רגל קרושה טובה הפכה למרבה הצער למצרך נדיר.
מעטות המסעדות שמגישות את היצירה הקרושה המופלאה הזו, וכך נותרתי תלוי בחסדיה של דודה רחל, שהיא דווקא בכלל ממוצא יווני אבל החיבור הלא ייאמן שלה לרגל הקרושה (אותה למדה להכין על פי דרישת בעל פולני תובעני במיוחד) רק הוכיח כמה המאכל המזרח אירופי הזה הוא מעדן, שגם מי שגדל על קולוקיטוקפט וחוריאטיקי יכול להעריך.
קץ הילדות
בשבוע שעבר, ב"מסעדת הניצחון" באשקלון, הרגל הקרושה נתקעה לי בגרון. ולא בגלל שהיא לא היתה טעימה - נהפוך הוא, בגלל שהיא היתה מצוינת ונפלאה, אבל לא היה מי שיתענג על המעדן הזה.
ביום שני בצהריים, כשמרכז העיר אשקלון המה אדם ולמצוא חניה היה חוויה קשה מאין כמוה, מסעדת הניצחון היתה ריקה.
כמי שגדל על ברכי הרגל הקרושה של המסעדה הזו כבר לפי ארבעים שנה, הרגשת הבדידות מילאה את כל הווייתי ולא אפשרה לי לאכול בהנאה המתבקשת. והיא אכן מתבקשת.
לפני כמה שנים הייתי בהלוויה של קשישה בת 95 שמתה לאחר שנים של מחלה קשה. בתה בת ה־70, שטיפלה בה במסירות, התייפחה בלי הפסק ואפילו נשכבה בהיסטריה על קברה הטרי של אמה.
"יותר משהיא בוכה על אמה היא בוכה על עצמה", אמרה אז אשתי באמפתיה אין קץ, "גם בגיל 70 יכול להגיע קץ הילדות".
וזה בדיוק מה שהרגשתי אני במסעדת הניצחון הריקה. קץ הילדות. כי מעולם לא אכלתי רגל קרושה לבדי. זה תמיד היה חלק מארוחת החג או ארוחת השבת, ותמיד ליוו את הרגל המולה ושמחה ואפילו קריאות איכס מצד כמה מהנוכחים, מה שאמר שלי יהיה יותר.
במקרים הנדירים שאכלתי את המעדן הזה במסעדות הן תמיד היו מלאות באנשים שהזכירו לי את המשפחה שלי. אבל לשבת לבד ב"מסעדת הניצחון" ולאכול רגל קרושה היה חוויה קשה וטראומטית, שמעידה גם עליי כמובן, אבל גם על מצבה של המסעדה.
הפעם האחרונה שביקרתי בה היתה לפי שש שנים, וגם אז היא לא היתה ממש מלאה כפי שזכרתי מילדותי אבל גם לא ריקה כמו עכשיו.
רק אני והלבן שלי
הכאב על קרבתו הבלתי נמנעת של הקץ התגבר עם כל מנה שהגיעה לשולחן. חמוצים ביתיים שהציבו סטנדרט גבוה לכל החמוצים האחרים שאכלתי אי פעם מאז 1974, כבד קצוץ טרי ומצוין, מרק צ'ורבה נפלא וחמוץ מאין כמותו עם ירקות ומעט חתיכות עוף כיאה וכיאות.📷
ולמנה עיקרית צלע לבן כמובן, כמו שתמיד הזמנו ב"מסעדת הניצחון". צלע לבן שעבורו נקרא הגריל־מן של המסעדה ממשימות אחרות והדליק את הגריל במיוחד עבורי ועבור הנתח הנאה הזה שהוגש לי והיה עשוי היטב ובתשומת לב כפי שמקדישים לנתח אחד בלבד.
"פאפאנאש לקינוח?", שאלה אותי בחיוך המלצרית שהיא גם בעלת המסעדה, שעבדה כאן 25 שנים תחת הבעלים המקוריים.
"תודה", אמרתי לה, "בכיתי מספיק".
מראה מקום:
"מסעדת הניצחון", הרצל 32, אשקלון
שעות פעילות: כל יום בין 10:00 ל־23:00
פסקול: דממה
תג מחיר: כבד קצוץ - 22 שקל, רגל קרושה - 22 שקל, מרק צ'ורבה - 22 שקל,
צלע לבן + תוספת - 70 שקל, פחית קולה - 12 שקל; סך הכל: 148 שקל
