צרפתי שרוקד דבקה; פרסיה, רוזנת וישראלית שנפגשות בסלון; חרדי יוצא בשאלה ב'מחול כלייזמר'; מהגרת ממדבריות סהרה לתל אביב; רקדנית הנעה מאתיופיה לאשקלון; גבר ואשה המופרדים במחיצה; כל אלה הם רק חלק מעשרות אמנים, יוצרים, להקות וקבוצות, דתיים וחילוניים, נשים וגברים, מרחבי הארץ אשר יציגו יצירות מחול בבכורה בפסטיבל "בין שמיים לארץ" 2019.
"לפני כ 13 שנים פתחנו בירושלים תכנית לימודים למחול לגברים", מספר רונן יצחקי, מייסד ומנהל הפסטיבל וגם אחד היוצרים בו, "באותה תקופה התלמידים, שרובם היה דתי, לא יכלו לצפות במחול שגם נשים רוקדות בו, ולכן הזמנו בשנת 2009 את מורי בית הספר להופיע בתיאטרון 'המעבדה' בירושלים. הופיעו בערב זה כוריאוגרפים ביצירות ודואטים מקוריים. להפתעתנו הרבה האולם היה מלא באנשים שישבו גם על הרצפה ובמעברים, וכל זאת כמעט ללא פרסום. לא פשוט למלא אולם של 150 איש במופע מחול שכמעט ואין לו פרסום, ולכן הבנו שיש פה צורך אמיתי שקיים ואנחנו רוצים לתת לו את המענה. הערב הזה הפך מפיילוט לפסטיבל של שבעה ימים במרכז ז'ראר בכר עם שלוחות גם במוזיאון ישראל, במוזיאון תל אביב ומוזיאון חיפה. עם הזמן הפורמט השתכלל והבנו שאינטראקציה וגיוון הם ערכים שנמצאים במרכז הארגון ואנחנו מביאים שיח יהודי וגם ישראלי שאינו יהודי בהכרח אל עולם המחול הישראלי".
פסטיבל "בין שמיים לארץ", שמציין את שנתו ה-11, מייצר חיבורים בין מסורתי למודרני, בין מקורות יהודיים לבין התרבות הישראלית העדכנית ובין מקומיות לאוניברסאליות, חיבורים אשר בוראים עולמות תוכן חדשים ומרעננים וכן מאירים באור חדש הן את האמנות והן את המסורת.
מה בין מחול לגברים דתיים?
לקבוצה הראשונה נרשמו 13 רקדנים ושנה לאחר מכן הגיעה קבוצה נוספת וכך הלאה. בלי לשים לב נוצרה תכנית לימודים של שלושה ימים בשבוע במשך שלוש שנים. התלמידים מירושלים וסביבתה והמורים מתל אביב וסביבתה. עם השנים הרגשתי שיש געגוע בין העולמות וביקשתי להכיר לעולם המחול את השיח היהודי העתיק-חדש. היה לי צורך גם להכיר לעולם הדתי האורתודוקסי את עולם הגוף, הפרפורמנס, הכלי המרכזי הזה שכולנו חיים בו.
אנסמבל הרקדנים "כעת" צמח מתוך בוגרי בית הספר, ואת מופע הבכורה שלו עשה בפסטיבל של בית אביחי. לגמרי במקרה, כתבת של הניו יורק טיימס, פרופ' ג'ניס רוס, הייתה שם, אהבה את מה שראתה וכתבה ידיעה גדולה ב "New York Times". משם הדברים התגלגלו מהר והיום אנסמבל "כעת" מוכר כלהקה ומופיע ברחבי הארץ והעולם ומביא קול שמחבר בין עולמות שונים: חילוניים ודתיים, יהודים ולא יהודים, ישראלים ולא ישראלים ולראשונה הוא יעסוק בנושא זהויות במופע "מחוקים" שיעלה בבכורה בפסטיבל.
השנה הנושא המרכזי של הפסטיבל הינו "הגירה". כיצד ישראל כחברת מהגרים מביאה את הנושא לידי ביטוי ביצירות התרבות?
המרכז של התרבות הישראלית השלטת יושב בין תל אביב לירושלים והוא מכתיב את השפה ושולט בנראטיב. אבל החברה הישראלית, כחברת מהגרים, מגוונת יותר והיא מייצרת בדור השלישי והרביעי של משפחות המהגרים שפות וסיפורים חדשים. יש כמה דוגמאות לכך מהקהילה האתיופית של אשקלון כמו אורטל אצבחה אשר מעלה אצלנו בכורה "ירוסלם" ומזמינה את סבא שלה להופיע יחד איתה – אנחנו גאים מאוד במעשה הזה. אורלי פורטל עם המופע "ארץ רחוקה, סיפור מסע", שבית הגידול שלה הוא פריפריה מהצד השני של הארץ – בית מרוקאי מקרית שמונה, והיא בעצם מביאה שפה מיתית, עתיקה וגם כזו שמכירה את הכלים והמושגים של המרכז, כמי שרקדה בבת שבע. ישנם גם פרויקטים שמביאים את המרחב המוסלמי יהודי שהיגר לישראל - כמו "מאחיה" שמחברת את המרחבים המוסלמיים והמזרחיים יחדיו, אלקס ריף שמביאה תרבות את תרבות ברית המועצות ויאיר כוכב שמנהל בשנים האחרונות בירושלים את תחריר – בר ומרכז תרבות מזרחית. ישנם גם קולות מהפריפריה התרבותית ולא רק הגאוגרפית, כמו אלי בנדיקט מחסידות קרלין החרדית בבני ברק, שמביא תרבות יידיש, ושהיגר לתל אביב החילונית. אנחנו רואים שהחברה הישראלית עברה את הדור של "המושתקים" והדור שאחריו - המתנדבים להמחק בזהות האתנית שלהם, ומתפתחת לדור שמייצר שפה מיתית חדשה-עתיקה שמביאה בשורה לחברה הישראלית ושפה חדשה לתרבות שלנו. עכשיו זה גם קורה, באופן מרוכז בתחום המחול - במסגרת הפסטיבל. אנחנו חוגגים את המגמה הזו וכל הפקה תורמת את חלקה לפאזל הזה. אני מודה שהיה קשה לבחור מי ישתתף בזה – השוליים של התרבות הישראלית מתרחבים באופן משמח בשנים האחרונות ותרבות שעד לא מזמן דישדשה והייתה בסכנת הכחדה, נמצאת היום בשגשוג.
נראה כי חלק מהיוצרים מתכתבים עם עבר משפחתם, ממרוקו או איראן, מבלי שהיו שם בכלל. נראה כי הזהות האתנית צפה ועולה אפילו בקרב הדורות הצעירים יחסית. איך אתה מסביר את זה?
על אף שיש כמה יוצרות שנולדו בארץ המוצא, כמו יואנה בליקמן מצרפת ואנה בן שלמה מאיראן, זה נכון שרוב היוצרים הינם בני ובנות מהגרים ואפילו דור שלישי. ההסבר לזה הוא פשוט, הדור הראשון קיבל את ההלם התרבותי והוא דור מושתק, הדור השני למד שכדאי לו לדבר בשפה אחרת והוא דור נמחק והדור השלישי כבר קיבל את הכלים ויכול לבחור האם הוא משקם את מה שכמעט ואבד ומביא את זה כפיוז'ן, כשפה ישנה-חדשה אל תוך התרבות הישראלית בת זמננו.
איך מחברים בין עולם המחול המודרני לעולם היהדות והאמונה?
אני רואה בזה חיבור פשוט ומוצא חברים לדרך שלא על פי השיוך הדתי-חילוני שלהם אלא על פי העניין שלהם במחקר של גוף ורוח והאפשרות לעבד ולחקור את זה בסטודיו של המחול שהוא אין סופי בשאלות ובאפשרויות. יש ערך נוסף לעבודה שלנו והוא ערך חברתי שמקרב בין השבטים הישראלים אבל אני מודה שהוא יכול להתקיים רק בזכות המחקר המקצועי ולא כנסיון לגשר ולקרב. לפעמים אנחנו נסחפים למרחבים החברתיים כי אכפת לנו וכי אנחנו מרגישים שיש לנו אחריות לקהילות שלנו, באופן מסויים זה קרה בפסטיבל הזה שהנושא שלו הרבה יותר ישראלי מאשר יהודי וגם הרבה יותר חברה מאשר רוח. אנחנו אוהבים להיסחף אל תוך הזרמים הישראליים והירושלמים המרתקים האלו, זה קורה לא פעם מתוך חילוקי דעות ואי הסכמה על גבולות ועל עמדות שונות אבל כולנו מרגישים ברי מזל לחיות בתקופה הזו במקום הזה – קורים כאן תהליכים היסטוריים ואנחנו חלק מהדבר הזה.
פסטיבל "בין שמיים לארץ", 15-18.7.19, ברחבי ירושלים.
