עם כל הכבוד לשקיעות קסומות ונופים פסטורליים, מירל לוטן (58), מהנדס וצלם חובב מראשון לציון, מעדיף לצלם חורבות והריסות במבנים נטושים. "אני קורא לזה צילום בממד הרביעי", הוא מסביר. "בדרך כלל מצלמים אורך, רוחב ועומק. אני מצלם גם את הזמן. זה סוג של רומנטיקה, לחזור אחורנית במנהרת הזמן".
לוטן טוען שלראשון לציון יש המון פוטנציאל תיירותי-היסטורי. "אני מוצא את היופי בעבר, לכן אני מנסה להגיע אל הבנאים והסתתים שנגעו באבן לפני 100 שנה", הוא אומר. "באמצעות הצילום אני מגלה את ההיסטוריה המפוארת שמסתתרת כאן. מצאתי באזור גני תערוכה שנולדו עוד לפני גני התערוכה של תל אביב. יש אולמות אירועים מרהיבים שננטשו באזור התעשייה הישן בדרך המכבים וליד גן הוורדים ועוד המון מבנים שמספרים סיפורים של תקופות".
איך אתה בוחר את הלוקיישן?
"אני נוסע באופני שטח ופתאום רואה משהו, מצלם אותו ומתחיל לחקור אודותיו. לפעמים אני מגלה במה מדובר ולפעמים לא. את הצילומים אני מעלה בקבוצת הפייסבוק שהקמתי: "קהילת צילום ראשון לציון". לעיתים יש אנשים שיוצאים לבקר במקומות האלה בעקבות התמונות".
מבעד לעזובה ולטינופת מגלה לוטן את הסיפור. "אני לא רואה את הלכלוך אלא את עקבות הזמן והיופי. הצמחייה שמשתלטת על המבנים מזכירה לי עד כמה אנחנו אורחים בכדור הארץ. אורחים של הטבע.
"לא פעם צלמים עושים שימוש באתרים שכאלה לצילומי דוגמנות ולצילומי חתונות. זה אותנטי ומשדר ממד אחר של רגש. אני פשוט מתרגש מזה. ברומא מספרים סיפור על כל בניין, למה אצלנו אי אפשר?".
לוטן מסיים באזהרה: "לצד היופי יש גם סכנה. אלה מבנים שעלולים להתמוטט, והם גם משמשים כמקום מקלט להומלסים ולמסוממים שמשאירים אחריהם מזרקים וטינופת. אני מודע לכל זה, אבל הסקרנות תמיד גוברת".
