פתאום החודשים הארוכים של מגיפת הקורונה היו תקופה מאתגרת במיוחד. היו בה המון שינויים ומתח, וכן, מיליוני אנשים בעולם חלו ואף מתו.
אלא שבכל רע לפעמים יש גם טוב, ובכל הנוגע למשפחתי המורחבת, מעז יצא מתוק.
איך? סיפור מעניין.
לסבא רבא שלי, יהושע (אבא של סבתי, לאה) היו עשרה אחים ואחיות. הם גרו בכפר ברדוקנן ליד העיר יאסי שברומניה. בימי ההגירה הגדולה לארצות הברית היגרו שמונה מאחיו לארצות הברית והקשר איתם, פחות או יותר, נותק.
קראו גם:
בתקופת הקורונה, החליטה אחת הצאצאיות שלהם, מנדי, שזה זמן טוב לעשות עץ משפחתי ושלחה בלש פרטי לכפר בו נולדו.
הבלש מצא שם תעודות לידה משפחתיות משנת 1860 ואילך, וכך גיליתי, לתדהמתי, המון קרובי משפחה שלא ידעתי על קיומם. ענף אחד אפילו מתגורר בראשון לציון!
חידשנו איתם את הקשר המשפחתי ואפילו נחגוג השנה את חג השבועות אצלי בבית ביחד.
שוב מסתבר כמה שהעולם קטן ובסוף תמיד יש נגיעה לראשון…
השבוע, נפגשנו עם קרובת משפחה כזו, קיילה, שהגיעה אלינו היישר מפורטו ריקו האקזוטית וישבנו איתה לארוחת ערב משפחתית, כשהשיחה כולה מתנהלת באנגלית. היא במקור מפילדלפיה ומאוד אוהבת את ישראל ואפילו התלהבה ממרכז ראשון שלנו. הבטחנו לה שניקח אותה לאידאה בביקור הבא.
אולי זה גם הזמן להגיד תודה לפבל ואביו, אליושה, שהכינו לכבודנו ארוחה נהדרת וביתית עם חומוס ביתי, טחינה הום מייד, סלט ירקות, שיפודי סלמון וכל טוב. והכל על טהרת המטבח הישראלי (אם יש לנו אחד כזה בכלל)
איזה ערב זה היה…
אז נכון, משפחה לא בוחרים, אבל אני בהחלט מרגישה שזכיתי לדעת מי היו בני משפחתי ב-150 השנים האחרונות ולהכיר קרובים שלא ידעתי על קיומם. אני חושבת שמעט מאוד אנשים יודעים כל כך הרבה על משפחתם כמו שאני למדתי בתקופה הזו, וזה בהחלט מסע מרגש שיש בו עבר, הווה ועתיד…
