ביום הבחירות (אחרי שבחרתי, כמובן) יצאתי עם הצלם אבי קקון לראיין את העוברים והשבים בהפנינג המושקע שארגנה עיריית ראשון לתושבים (שאפו למשנה לראש העיר, לעידן מזרחי מחזיק התיק ולחברה העירונית).
התגובות היו חצויות בין ליברמן, כחול לבן והליכוד, בין פעם שלישית גלידה לפעם שלישית אצרח ובין האופטימיים למיואשים.
התושבים שבילו במדרחוב היו חביבים, נהנו מהשמש החמימה והסתובבו עם הילדים והנכדים (שלא רצו להתראיין למרות שממש ביקשתי). מצד אחד הם זכו בעוד יום חופש לא מתוכנן ומגיבורי על מחופשים (איתי בתמונה), ומצד שני, כולם ממש קיוו שזאת הפעם האחרונה לארבע השנים הבאות. ובעיקר דיברו על התקווה להכרעה – ולעתיד טוב יותר.
לפי הקולות ששמעתי במדרחוב, הקפאון המדיני התחיל להשפיע על האזרח - והגיע הזמן שהממשלה תאשר תקציב. ותדאג להחזרת הרכבת לראשון לציון. ולתשלום החוב למרכז הגריאטרי. וגם תטפל בקורונה הרחק מהעיר שלנו.
הפעם ראשון לציון, שלא כהרגלה, בחרה ברובה דווקא בליכוד. בשכונת אברמוביץ' שבה אני מתגוררת היו אחוזי הבחירה הכי נמוכים, למרות שקראתי לכולם בקבוצות לממש את זכותם.
עכשיו נותר לנתניהו להרכיב ממשלה ולצאת זכאי מכל ההאשמות נגדו.
עברנו את הבחירות. עכשיו הגיע הזמן שהעם היושב בציון ייהנה משקט ומאחדות. לפחות עד הסבב הבא.
עדי זהר, פעילה חברתית בראשון לציון ומנהלת פורום ראשון לציון-הירוקים
