לאחר יותר מעשר שעות טיסה רצופות כל השאיפות התכנסו לרגע שבו אכנס הביתה, על כל המשתמע מהמושג 'הבית שלי': להרתיח את המים לכוס הקפה שלי, לנוח ולהתעורר במיטה שלי ולחבק את בני ביתי בביתי, שאמור להיות מבצרי.
המחשה: shutterstockהמחשה: shutterstock
המחשה: shutterstock
(המחשה: shutterstock)
הטיסה החזירה אותי מביקור קצר בפלורידה, שבמהלכו ציינו במקביל את חג החנוכה ואת חג המולד הנוצרי. באחד הערבים ישבנו כמה חבר'ה בסלון ביתה של חברת ילדות, שאצלה התארחתי, שעברה לשם לאחר שחרורה מהצבא ושם השתקעה. בני הבית והחבר'ה נראו שמחים ומאושרים במקומם ובחייהם. אומנם האנגלית שבפיהם הסגירה בשל המבטא את מוצאם הישראלי, אבל מלבד זאת הכל הרגיש בית: התפאורה, האווירה והשיחה.
השילוב בין הישראליות לאמריקאיות היה מושלם: הדלקנו נר חנוכה בחנוכייה, שעמדה במרכז הסלון, ולצידה עץ אשוח מקושט. לצד לביבות חנוכה הוגשו דונטס, והשיח נע בין מה יהיה בבחירות הקרובות בישראל לבין ניתוח אישיותו ומנהיגותו של טראמפ. "כן, אנחנו מרגישים אמריקאים", הודה בעל הבית, "אבל השורשים שלנו לעולם יישארו בישראל. לעולם ישראל היא המקום שבו נולדנו והבית שגדלנו בו ואנחנו אוהבים אותו, וזה לא מנוגד לתחושת הביתיות פה. גם את הרי התגוררת בחו"ל במשך כמה שנים. לא הרגשת שם בית?"
חזרתי אחורה בזמן לשנים ההן, שבהן עזבנו את ביתנו בעקבות עבודתו של ג'. לאחר שהייה של כמה שנים בחו"ל חזרנו ושוב נסענו. לעומת ג', שאת רוב ימיו ולילותיו העביר במסגרת עבודתו מחוץ לבית, אני הייתי יוצאת מדי יום מהבית לעבודה וחוזרת אליו בסיומה. בבית הזה גדלו בנותינו, שם אירחנו את חברינו, שם שתיתי את הקפה הראשון של הבוקר והעברתי את לילותיי, בחלקם הגדול לבדי, בשעה שג' היה בעבודתו - רחוק מאיתנו.
"לגמרי לא הרגשתי בבית", השבתי לאחר מספר שניות של חשיבה.
"למה? מה כן הרגשת?" שאלה עירית, שעברה להתגורר בפלורידה לפני כחמש שנים, לאחר גירושיה, ונראתה מאושרת למדי. "ביקשתי למצוא את עצמי מחדש במקום חדש", הסבירה. "אני אומנם מתגעגעת למשפחה ולחברים בישראל, אבל אני לגמרי מרגישה שזה הבית שלי", סיכמה.
"אני לא זוכרת שהרגשתי שזה ביתי באותה תקופה", הודעתי לה עניינית.
בשעת לילה מאוחרת, לאחר שהאנשים התפזרו לבתיהם, המשכנו שיר, חברתי, שבביתה התארחתי, ואני, בשיחת נפש על כל הכרוך במושג בית. "את מבינה", ניסיתי להסביר לה, ובעצם גם לעצמי, "ברוב חיי עם ג', שהיו כרוכים בשליחות ובמעברים, תכנתתי את עצמי לפי עקרון הארעיות בחיים. לא להיקשר לכלום, בוודאי לא לחפצים, לא לכל מה שכרוך במושג בית. ידעתי שהכל זמני, שנעזוב את הדירה בסיום השליחות, אז מה היה הטעם בלתלות עוד תמונה בסלון או לפרוק ארגז ספרים?"
סיפרתי לה על אחד מחגי החנוכה שהעברנו במדינה שבה שהינו. את הדלקת הנר הראשון של אותו חנוכה העברנו עם ג', שהיה בבית, עם קומץ חברים, שותפים לעבודתו של ג', ועם חברות שכמוני, שעל תקן 'הנשים של'. בצהרי אותו יום טיגנתי את הלביבות כשבתי לצידי.
"אמא, איפה החנוכייה שקיבלת מסבתא שלך, שבכל שנה אנחנו מדליקים בה את הנרות?" שאלה אז בתי הקטנה.
"באחד הארגזים שלא פרקנו", השבתי לה. "אל תדאגי, קניתי פה חנוכייה לחג הזה".
בערב דלקו הנרות ושרנו את 'מי ימלל גבורות ישראל', שיר שתאם במובן מסוים את עבודת הבעלים. למחרת הסתובבנו בין חנויות מקושטות לחג המולד ולקראת השנה האזרחית החדשה, אכלנו ערמונים חמים. הכל היה מקושט ונוצץ, אבל זו היתה תאורה חיצונית בלבד. הבית האמיתי היה רחוק, התחושה היתה של ארעיות וזמניות.
התחושה התגברה למחרת, כשג' חזר לעבודתו, ואת יתר נרות החנוכה הדלקתי לבד עם בנותיי, כשהמשפחה והחברים הקרובים בישראל. את החנוכייה שבה הדלקנו את הנרות באותה שנה ובכל שנה שבה שהינו שם זרקתי כשחזרנו לישראל. החנוכייה שקיבלתי מסבתי ז"ל הוצאה מאחד הארגזים שפרקנו כשחזרנו לישראל, והיא נארזה שוב במעבר שלאחריו.
"כל מה שאת מתארת הוא חלק מהחיים המודרניים והעולם הגלובלי", ניסתה שיר את כוחה בשכנוע שתחושת הארעיות איננה רק מנת חלקי.
"נכון, בכולנו יש חלק מ'היהודי הנודד', אבל בסוף היום כולנו גם רוצים להרגיש בית. ובית", המשכתי בהסבר, "זה משהו שבונים עם בעל, עם ילדים שיודעים שזה ביתם. בית זה מקום שכשחוזרים אליו בלילה, לאחר עוד יום של עבודה, יש מישהו שנשענים על הכתף שלו, כשישובים על הספה בסלון, ומשתפים אותו במה שעבר עליך באותו יום, וחושבים אולי לקנות עוד תמונה".
"ואצלך?"
"בשנים שחייתי עם ג' זה היה לחזור לבית כשג' איננו, ולא ברור היכן הוא, וזה אמר להישאב לתוך שקט מצמית בסלון שאינו שלך, בבית שאינו שלך. ואז למדתי לחסום את עצמי: מפני החיבור לקבוע, מפני רגשות של שייכות. בסוף היום כל אחד רוצה לחזור לבית שבו הוא מרגיש שייך. הרגשת השייכות הזו לא קיימת בחיים של 'אשתו של'. היא לא המשיכה להתקיים אצלי אחרי הפרק הזה, כי ככה חינכתי את עצמי. זה היה חלק מהיכולת להמשיך הלאה".
"שתי דקות לנחיתה", הודיע הקברניט והחזיר אותי מהשיחה בפלורידה למציאות הישראלית. לפתע נזכרתי במילות השיר 'צלילי קסטה רחוקים', שכתב נתן יונתן ז"ל במהלך ביקור בפלורידה, בעיקר באחת השורות: "הבית זה מקום שאם אתה חייב לשוב אליו, תמיד פתוחה בו דלת לקראתך".
איזו הגדרה קולעת למושג בית, חשבתי לעצמי. האם היא עומדת במבחן ההגדרה שלי? התשובה שלי לעצמי היתה שלילית לחלוטין.