הכול קרה בקצב מסחרר כל כך. קודם האוטובוס מתל אביב לעפולה טס והגיע 20 דקות מוקדם יותר ממה שלוח הזמנים הממוחשב העריך, אחר כך המפגש עם ענבר שמש טנאי (35), שאיתה דיברתי לפני כן רק פעם אחת בטלפון ובכל זאת היא יצאה מהמכונית שלה, צמצמה במהירות את המרחק בינינו, ועוד לפני שהבנתי מה קורה פתחה את הידיים וחיבקה אותי והטביעה שתי נשיקות, אחת על כל לחי.
ועוד לפני שהספקתי לעכל את קבלת הפנים החמה והמתוקה הזאת ולחגור את עצמי בחגורת הביטחון היא שלפה מאיפשהו קרם ידיים רפואי והציעה לי להשתמש בו כי הספיקה לשים לב שהיובש חותך בעור הידיים שלי חתכים קשים.
שתי דקות אחר כך היא עצרה מול סופר גדול וחיכינו לבעלה עדי (36) שיצא אלינו עם מיליון שקיות, ואנחנו שוב על הכבישים בדרך אל הבייבי שהקימו לפני שלוש שנים ותכף, ממש תכף, הם ייפרדו ממנו לטובת הרפתקה חדשה והנה, בתוך הסחרור לא מצאתי את המילה המדויקת ועכשיו היא פשוט פה - הרפתקה.
אין לי דרך להסביר את ההרגשה שהשתלטה עליי - שעם הזוג הזה כל דבר יכול לקרות בכל שנייה. אז התמסרתי. מה שיבוא יבוא. ובאמת בא. כל הזמן. דלתות סודיות נפתחו ונסגרו, עדי התחפש לכמה דמויות וחזר לעצמו במהירות, ענבר ג'ינגלה בין אלפי משימות וברגע אחד כמעט נדרסה על ידי משאית ענק.
החיים פתאום נראו לי צבעוניים, עזים ומלאי תזזית. 24 שעות אחרי שנפרדנו, כשהוצאתי את הכביסה הרטובה מהמכונה, גיליתי על קרקעית התוף מפתח קטן ותפסתי את הראש. את המפתח קיבלתי מעדי כדי לפתוח מנעול שהותקן על דלת ארון הפתעות קטן בחדר הבריחה המיוחד שלהם והתבקשתי להחזיר לו, אבל בתוך הסחרור שכחתי והוא חזר איתי בכיס של המכנסיים לתל אביב.
"לא נורא", ענבר שלחה חיוך מרגיע בווטסאפ. "הסתדרנו. החלפנו צילנדר".
ככה זה בהרפתקאות.
× × ×
אף פעם לא הייתי בחדר בריחה. לא מתחברת לחידות ובטח לא לחידות שצריך לפתור בקבוצה ואני עלולה שלא להצליח לפצח כלום ולהביך את עצמי. אולי בגלל זה עמדתי עם לירון, חבר של עדי וענבר, שגם הוא לא שיחק אף פעם בחדר בריחה והגיע בפעם הראשונה כמוני.
מאחורי הדלת לא הצלחנו לקרוא את המשימה הראשונה. המילים רצו לי מהר מדי מול העיניים. גם לירון היה קצת בשוק אז ניהלנו סמול טוק עד שענבר יצאה אלינו ונזפה בחיוך ש"יאללה, אין לנו את כל היום". לירון תפס פיקוד. כמה דקות אחר כך כבר הייתי לגמרי בפנים ולא רציתי להפסיק. נסחפתי לתוך סיפור בלשי מקסים ומורכב שצריך לשים לב בו לכל פרט.
"נפלתי שדודה" בכל הטריקים והשטיקים וההפתעות והקסמים. פה נגענו בוו שפתח דלת נסתרת, כאן נורה התחילה פתאום להבהב, מסמנת על רמז. פה הטלפון צלצל עם איזה טוויסט שזרק אותנו לחיפושים בתוך שידות ספרים. אל תשאלו. מה שלא ידעתי הוא שאני משחקת את הגרסה הכי קשה של חדר הבריחה הזה ושיש בו עוד המון גרסאות, כי חדר הבריחה הזה תוכנן כך שיהיה מונגש לאנשים בעלי מוגבלויות.
עדי, בוגר החוג לקולנוע בספיר, בנה כמה עלילות. עלילה שתתאים לעיוורים, עלילה לחירשים, ואחרת לבעלי מוגבלות שכלית התפתחותית ועוד. עדי: "בניתי בעצמי הכול בחדר ובדקתי כל פרט כדי שכל אחד, כולל בכיסאות גלגלים, יוכל להשתתף".
× × ×
לענבר יש אחות בעלת מוגבלות שכלית התפתחותית. ענבר: "היא אישה מקסימה ובתפקוד גבוה למרות המגבלה שלה. היא אפילו התחתנה וילדה שני ילדים. החיים עם אחותי לימדו אותי לחשוב על שילוב של בעלי מוגבלויות בחברה כי לכולם מגיע לצרוך תרבות ולבלות בשעות הפנאי".
לפני חדרי הבריחה למדה ענבר חינוך ומנהיגות בסמינר אורנים. גם הוראת לשון יש לה ברזומה. כשפגשה את עדי לצורך הכנת סרט תיעודי והם הפכו לזוג, גם הוא נשאב אל הרוח החברתית שלה ויחד הם הצטרפו לגרעין שבו 17 זוגות שהיו אמורים לחיות ביישוב שזקוק לזוגות צעירים.
התכנון היה שיעבדו כולם יחד בפרויקט משותף. הגרעין התפרק אחרי חצי שנה. עדי וענבר חיפשו כיוון. היא מצאה אותו בעבודה בנגישות ישראל. הוא הקים קבוצות הפעלה לילדים, גם לילדים על הרצף האוטיסטי. מקבוצות אלה נולד רעיון חדר הבריחה המונגש "פינק דיפרנט" שפועל בעפולה שלוש שנים, אבל הם, כאמור, תכף תכף מתחילים את ההרפתקה החדשה שלהם.
× × ×
ענבר מדברת מהר. פותחת סוגריים ועוד סוגריים, מעטרת את המשפטים שלה בפרטים רבים מהעולם העשיר שלה. גם עדי פותח הרבה סוגריים אל העומק שלו. שיחה איתם היא כל כך מרחיבת לב ומשעשעת. כמעט כל האנשים שאני מכירה היו פוחדים לצאת להרפתקאות שהם יצאו ויוצאים אליהן. זה לא שאין להם פחדים - יש, והרבה - אבל החזון שלהם בוער באש שאי אפשר לכבות.
ענבר: "חדרי הבריחה עבדו נהדר בשלוש השנים האלה, אבל היו כמה בעיות. עדי היה צריך להפעיל אותם במשך שעות ארוכות, ואני נשארתי לבד עם שני ילדים קטנים. חוץ מזה, אנחנו בעפולה ולא כולם יכולים להגיע לכאן, ואנחנו רוצים לאפשר לכולם את החוויה הזאת. החלטנו לחפש מודל עסקי אחר וחשבנו על שני מופעי בריחה מונגשים שיגיעו לכל מקום בארץ".
איך יגיעו?
"באוטובוס".
לא הבנתי.
הם צוחקים. ענבר: "יהיה לנו אוטובוס ויקראו לו 'האוטובוס הוורוד'. באוטובוס אנחנו מתכוונים לאחסן את שני המופעים המונגשים שנמצאים עכשיו בשלבי תכנון של עדי. מדובר במופעים שיהיו אפילו יותר מונגשים ומשוכללים מחדר הבריחה. וגם אנחנו נהיה באוטובוס הזה. נחיה בו ונוכל להגיע איתו לכל מקום וגם להיות יותר יחד כמשפחה".
יש כבר אוטובוס ורוד?
"לא. אנחנו נמצאים בימים האחרונים של גיוס ההמונים בהדסטארט למופעים. אחרי שנגייס את הכסף למופעים נתחיל לחפש אוטובוס, אבל זה כבר יהיה במימון שלנו. רק בשביל המופעים אנחנו צריכים עזרה".
× × ×
כל הדרך לתל אביב, יושבת על המפתח שקיבלתי מהם ושכחתי להחזיר, אני עם הרבה שאלות ותקווה אחת גדולה: שהמדינה תשכיל לעודד ולטפח ולתגמל אנשים מיוחדים כמו עדי וענבר שמבינים שלכולם מגיע לצרוך ולחוות תרבות. לכולם.
