הייתי אז בתקופה קשה. הילדים היו קטנים, והעיגולים סביב העיניים שלי היו גדולים ושחורים. הרבה זמן התלבטתי אם לנסוע לאירוע הזה, הרחוק מהבית. לא הייתי בטוחה שהקטנה תהיה בסדר, שהיא תסתדר בלעדיי.
ואז אמא שלי צלצלה ואמרה לי, "יאללה. סעו. אנחנו נהיה איתם".
וכשהגענו התברר לי שהקטנה שהשארנו אצל סבתא וסבא בוכה. ממש.
ואז ניגשה אליי האשה הזאת, שלא ממש הכרתי, וכשאמרתי שאני מבואסת כי הקטנה שלי על הפנים היא אמרה לי, "אולי אני לא צריכה להגיד לך את זה", ואז אמרה את זה. בדיוק את זה. את הדבר הזה שאז היה לי הכי פצע פתוח.
והיא אמרה את זה והכאיבה מאוד. אני חושבת שזה היה משהו כמו "נראה לי שלא היית צריכה להשאיר אותה לבד בתקופה כזו".
וחיכיתי רק שנחזור הביתה.
אני לא יודעת כמה פעמים אחר כך לא יצאתי או לא נסעתי, פוחדת כל כך שאני אחווה את זה שוב. את התחושה הזאת שטעיתי, שפישלתי. שבגללי הילדים שלי סובלים או במקרים אחרים שמישהו אחר מתבאס בגללי.
אבל אני יודעת שאותה זכרתי. את הגברת שהיתה חייבת להגיד לי שאני אשמה.
× × ×
אני משתדלת להיות בסדר. אני מנסה לעזור לכולם, להיות טובה, להושיט יד, להיות תמיד בשביל כולם. אבל זה בלתי אפשרי. ואני מתבוננת בכל כך הרבה נשים שסביבי. שמנסות. שמשתדלות.
וכל כך הרבה פעמים לא מצליח לנו. אנחנו לא מדייקות ולא נפלאות. ומפשלות.
וזה בדיוק לא הרגע להגיד לנו.
אנחנו לא תמיד מתוקתקות. לא תמיד הכל במקום, לא הורדנו עוד את כל הקילוגרמים שרצינו, עוד לא קנינו בגדים ולא סידרנו שיער. וכן, לפעמים אנחנו עייפות. אנחנו יודעות.
אין צורך להזכיר לנו.
× × ×
כמה שנים אחרי אותו אירוע הגעתי לבית של חברים. זה היה בדיוק אחרי ראיון שעשו איתי לכבוד הספר הראשון שיצא לי, ואני התרגשתי כמו ילדה ביומולדת.
וכולם פרגנו וחיבקו והיתה שם האשה ההיא והיא באה אליי ואמרה לי, "אולי אני לא צריכה להגיד לך, אבל ממש לא אהבתי את הראיון איתך ואת הכותרת".
השבוע פגשתי אותה שוב, את האשה הזאת, אחרי די הרבה שנים.
היא בטח לא זכרה מה היא אמרה לי, אבל אני זכרתי. ממש זכרתי. את התחושה הזאת כאילו דלי של מים קרים נוחת עלייך באופן בלתי צפוי.
ועמדנו שם ודיברנו ואני סיפרתי משהו על עצמי לחברות שהיו לידי. סיפרתי משהו אישי. אולי זה היה אישי מדי.
ואז היא אמרה לי, "אני חייבת להגיד לך".
והסתכלתי עליה. היא רצתה להגיד משהו לא טוב. היה לי ברור שלא מדובר במשפט מבשר טובות.
אף אחד לא מתחיל להגיד משהו טוב ואומר שהוא מצטער, אבל הוא חייב להגיד את זה.
× × ×
ונזכרתי ביום קודם, איך נסעתי עם הבן שלי, הוא בדיוק עכשיו התבאס רצח ממשהו שלא הצליח לו ובעצב גדול הוא סיפר לי מה קרה.
ואני כמו טיפשה התחלתי להגיד לו. להגיד לו במה הוא טעה.
הרגשתי שאני חייבת להגיד לו מה הוא היה צריך לעשות ומה לא ואיפה הוא טעה ולמה. אבל פתאום התבוננתי בפנים שלו. ותוך כדי שדיברתי הבנתי שזה היה מטופש. ממש. והשתתקתי.
"מה?", הוא שאל, "מה התחלת להגיד?".
× × ×
"את לא חייבת", אמרתי לגברת לפני שהיא המשיכה.
"מה?", היא שאלה.
"להגיד לי", אמרתי לה. "את לא חייבת להגיד לי כלום. זו החלטה שלך אם את אומרת את זה או לא".
יש איזה משפט שפעם מישהו אמר לי, לפני שאתה אומר משהו תבדוק אם הוא נכון ואם הוא יועיל לאדם שאתה אומר לו אותו. התבוננתי בה וידעתי שמה שהיא תגיד לי לא בטוח שהוא נכון. והוא בטוח לא יועיל לי.
אני מוכנה לקבל ביקורת ומקבלת אותה לא מעט גם אם אני לא רוצה.
אבל אני חושבת שאנשים לא חייבים להגיד לאחרים כל מה שהם חושבים.
תאמינו לי, כשאני מפשלת אני יודעת את זה. כי כולנו יודעים מתי אנחנו מפשלים.
× × ×
"נו, אמא", הוא אמר לי, "מה רצית להגיד?".
"כלום", אמרתי לו. כי זה ממש לא משנה. כי לא הכל צריך להגיד. ואני ממש לא חייבת להגיד לו את מה שהוא כבר יודע.
ודווקא אמרתי לו מה שלא חייבים להגיד אבל דווקא כדאי. שאני אוהבת אותו. וכל הכבוד שהוא ניסה.
וכשהגענו הביתה הוא חיבק אותי ואמר תודה.
לדעתי, הוא גם אמר שהוא אוהב אותי, אבל אני לא בטוחה.
מה שאני כן יודעת זה שאני שמחה שבאותו הרגע לא אמרתי לו מה שפעם הייתי מרגישה שאני חייבת, פשוט חייבת להגיד.
כי היום אני יודעת שלא.
× × ×
חמישה דברים שאנחנו יודעות לבד ולא צריך להגיד לנו, גם אם נראה כאילו אנחנו לא יודעות:
שאנחנו נראות רע היום (אבל לגמרי תחמיאו כשאנחנו נראות טוב).
כשפישלנו (אתם לא רואים שגם ככה בא לנו למות?).
שהפסדנו בוויכוח (תנו לנו לפחות להפסיד בכבוד).
שהיינו צריכות לצאת חמש דקות קודם (ואז לא היינו מאחרות).
שזה לא סוף העולם (תנו לנו להתבכיין. זה כל הכיף).
