פעם ראשונה ש־1 בספטמבר לא רלוונטי לגביי.
עוד רגע מגיע היום הזה שהיה כל כך מהותי עבורי כל כך הרבה שנים. יום שעצם האמירה שלו היה עבורי צלצול מחריש אוזניים.
כשהם היו קטנים זה היה הצלצול הגואל מאימת אוגוסט שכבר היה כמו מסטיק שנדבק לכפכפים ביום שמש לוהט. יום שלו ציפיתי כשהתפללתי שמישהו כבר יפתח להם דלת, ואני אוכל לנופף להם לשלום ולהיות רגע לבד.
ואחר כך הם גדלו, וזה היה צלצול שהודיע ששוב צריך לחזור לריב איתם על ללכת לישון ועל לקום בבוקר ואז לריב איתם על שיעורים ואז על מבחנים, וככה הבנתי פתאום שהם גדולים באמת.
ושיותר קל לי בחופש מאשר כשהם בבית הספר ועליי להתמודד עם הפרצוף הטינאייג'רי המשועמם הזה שחושב שכלום לא חשוב ולשום מבוגר אין משהו להגיד שהוא יותר מעניין ממה שיש במחשב/טלפון/אינטרנט.
אז הנה כמה תובנות מאמא קשישה, מצולקת ושבעת מלחמות וגם הסכמות מול מערכת החינוך ובעד מערכת החינוך, נגד הילדים ולצדם. מול מורה זו ובעד מורה אחרת.
תקשיבו למורים.
נכון, הם לא תמיד צודקים (כמו שבטעות חשבו הורינו), אבל הם שם. הם מכירים את המערכת, את הילדים האחרים, הם חיים בתוך הדינמיקה הכיתתית.
תבינו שהם הסוכנים שלכם ותסמכו עליהם. לפעמים אפילו אפשר לגייס אותם למאבקים מאחורי קווי האויב.
שינויים אפשר לעשות בטוב.
יהיו גם מורים שלא תסכימו איתם והם לא יסכימו איתכם, אבל תמיד אפשר לדבר. להציע. בואו אליהם בטוב, דברו איתם מתוך נכונות גם לשמוע ולא רק להשמיע.
המורות והמורים הם אנשים שבאו למקצוע מרצון לחנך. נהלו איתם דיאלוג ולא מלחמת כיפוף ידיים.
אחד השיעורים שילדכם צריך ללמוד זה לשאת ולתת. בעולם שבו אנחנו חיים משא ומתן הוא הכלי הכי חשוב להמשך חייהם. למדו אותם להשיג דברים בטוב. אני השגתי המון בטוב.
כשילד רואה את המבוגרים מצליחים לנהל דיאלוג ולהשיג דברים בטוב, הוא לומד שזה אפשרי.
תכבדו.
זכרו שאנשים מקשיבים למי שמדבר יפה ונסגרים ונאטמים מול מי שנוהג בחוסר כבוד.
קחו אוויר. דברו יפה. וגם אם משהו ממש מרגיז אל תצעקו על מורים. אף פעם. לא מול הילדים וגם לא בצד.
תזכרו שהילדים שלכם מתבוננים בכם ושומעים אתכם. והם צריכים ללמוד לכבד מבוגרים ואת המורים שלהם. אחד הערכים הכי חשובים לעתידם זה ללמוד לכבד.
שיעורי הבית הם שלהם.
ישנה תוכנית לבטל את שיעורי הבית, וסבבה, אבל עד אז זכרו: שיעורי הבית הם של הילדים. וזו האחריות שלהם.
כשאתם לוקחים את זה על עצמכם אז האחריות עוברת אליכם. תנו למורה לריב איתם. להעניש אותם. רק ככה הם ילמדו שזה לא שלכם אלא שלהם.
וגם המבחן הוא שלהם.
רק מי שנכשל במבחן ילמד למבחן הבא.
תעודדו. אבל אל תקחו אחריות.
תהיו שם בשבילם.
כשהילד שלכם משתף אתכם במשהו חזקו אותו על עצם השיתוף. מריומה בן יוסף הנפלאה, מקימת בית השאנטי, שחיבקה ילדים ששנות בית הספר הפכו עבורם קריעה גם מהבית, כתבה ספר על דרך החינוך שלה.
היא כותבת "על חשיבות התחושה שתמיד אתם שם בשבילם כחלק מהותי בבניית הביטחון שלהם. הידיעה שהם יכולים להישען עליכם".
הדרך.
היא גם מזכירה ש"הדרך והתמדה חשובים ולא גובה הציונים". חזקו אותם על זה שהם השתדלו.
וזכרו: "הילד הוא נשמה חופשית שצריכה למצוא את ייעודה ולא את הייעוד של ההורים או המחנכים".
תנו להם להחליט.
חלק מלהתבגר זה לקחת אחריות. אחריות על המעשים שלך ועל הבחירות שלך. תנו להם להחליט (איזו מגמה, איזה מקצוע בחירה, אפילו איזה תיכון).
גם אם אתם חושבים שזו טעות, הם ילמדו על עצמם ועל החיים רק אם הם יקחו אחריות.
להיכשל כשאתה בחרת זה אחרת מאשר להיכשל כי אמא או אבא שלך בחרו בשבילך.
כשהם לוקחים אחריות אז הם גם לא יאשימו אתכם.
שבו איתם ועזרו להם לבחון את האפשרויות, אבל שהם יחליטו בסוף.
מה שכן, כשרע להם וכשהם פונים אליכם לעזרה ואומרים שהם טעו תהפכו עולם (בטוב) כדי לעזור להם.
זכרו שהילד שלכם הוא אחד מקבוצה.
בשבילכם הוא עולם ומלואו, אבל בכיתה הוא רק עוד אחד. זה צובט בלב, אבל זו האמת.
מרגע שהוא עובר את שער בית הספר הוא צריך ללמוד לחיות עם אחרים, להתחשב, לעזור, וגם לדעת לבקש עזרה. תעזרו לו להיות עצמאי, אבל גם לזכור שהוא חלק מקבוצה.
השיעור הכי חשוב בבית הספר — יותר מכל שיעור אחר וזה שאי אפשר ללמוד אותו לבד באינטרנט — זה לחיות יחד. להתחשב.
וזה מה שחסר לנו היום גם במדינה.
אנחנו חיים בעידן שבו כולם נגד כולם, ומעטים מדברים על המשותף. על המאחד.
חשוב שילדינו ילמדו את ערך היחד.
× × ×
עוד רגע 1 בספטמבר. אני לא אעטוף מחברות ולא אכין תיק לשום ילד.
אבל אני מוצפת זכרונות. זוכרת איך התיק שלהם היה יותר גדול מהם כשהלכו בפעם הראשונה לכיתה א'.
ואני מבינה שבסוף הדרך לא זוכרים ציונים.
זוכרים מילה טובה שאמרה מורה, עצה חכמה של מנהלת, חיזוק ועידוד שאיש צוות נתן לילד שלך, ובעיקר זוכרים את כמה הם היו קטנים פעם.
ואיך הם גדלו.
ואיך הזמן טס.
תיהנו מכל רגע שהם צריכים אתכם.
