אני זוכרת את עצמי כילדה מרימה פניי מעלה ומתבוננת בפניו של אבי ובפניה של הלקוחה שמולו. פניה של האשה מאופרות, הגיל חרץ בעורה סימנים, אך היא היתה נאה גם עכשיו.
ואז היא אמרה משהו קצת כועס. ואז היא נזפה. אני לא זוכרת על מה. משהו זניח. מסוג הדברים שאני כבר יודעת שאם היא רק תיתן לאבא שלי להשחיל מילה הוא יסביר ומיד יתקן.
יתקן בכפות ידיו הגדולות חרושות הסדקים. "ידי הזהב" שלו. שנים בדמיוני הן היו שם כמו פסל ענק. חזקות ומוזהבות.
וכמה מכוערת היתה פתאום האשה בעיניי. בעיני הילדה שיודעת שהפעם הלקוחה ממש לא צודקת.
× × ×
אני פה מהצד של המוכר. בעצם לא רק של המוכר הפוגש את הלקוחות אלא של בעל העסק.
וגם היום כצרכנית זה עדיין בדם שלי. כי ככה גדלתי. בשנים האלה שבהן מתעצבת האישיות, לב החיים של משפחתי היה החנות.
× × ×
לפני כמה שנים צלצל יום אחד הטלפון, ואמא היתה בצד השני ואמרה שהיא צריכה עזרה. ערב חג בחנות, ואחת העובדות לא הרגישה טוב. אמא היתה צריכה עזרה באריזה.
אמרתי לעצמי שתודה לאל שהחג אצל גיסתי וביקשתי מהחזק שישים עין על הילדים כי אני הולכת לחנות של ההורים.
"קרה משהו?", הוא שאל.
"לא", עניתי. "אמא פשוט צריכה עזרה בחנות, באריזה, אז אני הולכת לעשות כמה שעות משמרת".
ואז קלטתי את ההפתעה על פניו, ואז את החיוך.
הוא הכיר את זה, את המחויבות הזאת של כולנו לעסק. לחנות. למשפחה.
כנערה הייתי אחת האורזות הטובות ביותר של מתנות. ותאמינו לי שאצל אמא שלי זה היה מבחן רציני. פעם היא פיטרה את החברה הכי טובה שלי כי היא לא ארזה מספיק טוב.
וזה היה הגיוני בעיניי.
כמו שהיה הגיוני 20 וכמה שנה אחרי, כשיש לי מקצוע ממש אחר, כשהיא צריכה אני עדיין מתייצבת לעזור ולארוז.
× × ×
הלקוח תמיד צודק. אבל אבא שלי יותר. ואמא שלי בכלל.
× × ×
בילדותי אבא ואמא עבדו במפעל בים המלח. ואז הם רצו להתקדם. לאבא היה חלום להיות חקלאי. אז, בניגוד להיום, החקלאות היתה בשיאה, ושום עירוני לא הצליח להתברג לדרגת עובד אדמה.
אז בינתיים הוא פתח חנות.
רק בינתיים.
אז הוא פתח חנות כזו של חומרי בנייה, עץ. דו איט יורסלף קראו לזה. איקאה שלפני איקאה. חנות שבה הוא יכול עם ידי הזהב שלו לעזור לעוד אנשים.
היום אני מתבוננת בידיו כשהן כבר לא חזקות כל כך ולא יציבות כל כך, והלב שלי מתכווץ.
כי אבא ידע לתקן הכל.
× × ×
עם השנים החנות עברה גלגולים, ואנשים עשו בעצמם קצת פחות והעדיפו לקנות מוכן.
ואז הגיע טרנד העתיקות. ואחר כך נוספו התכשיטים. ואז המתנות הישראליות. וככה זה נשאר היום. חנות שיש בה מכלול ישראלי: יודאיקה והרבה ציונות ואהבת ישראל וגם תכשיטים. רק בלי עתיקות. כי עתיקות כבר אף אחד לא ממש מחפש.
× × ×
כבת של בעלי חנות ידעתי בחורף לא לבקש שום דבר יקר כי זה לא הזמן.
שמעתי הרבה פעמים את המילים "אולי אחרי החג". גדלתי עם הלחץ והמתח, עם התאריך המאיים של 15 לחודש, תאריך תשלום המסים. ידעתי שבלילות לפני כן אמא לא תישן, ואבא ישב עם הניירות עד מאוחר. ואת פניהם יחרשו קמטים של דאגה בימים האלה.
ידעתי לבקש מהמורה ביום ההורים את השעה האחרונה, כדי שזה יהיה אחרי שסוגרים את החנות.
ידעתי שאירועים עושים רק בסופי שבוע או ביום שלישי שבו הם סוגרים מוקדם.
ידעתי שאסור שאי פעם יראו אותי עם תכשיט שהוא לא מהחנות שלהם, כי אז יהיה לי ברוגז הרבה זמן. ובצדק.
× × ×
אתם הלקוחות. אתם באים וקונים והולכים. לפעמים באים להחליף (עם או בלי פתק החלפה). היום כמעט כל החנויות הן חלק מרשתות גדולות. המוכרים הם עובדים זמניים פחות או יותר, והרווחים הם איזו שורה בדוח רווח של מנכ"ל או ועד מנהל שיושב אי שם במשרד ממוזג.
אבל יש גם הרבה עסקים אחרים. העסקים הקטנים.
אלו העסקים שבהם המוכרים והבעלים מכירים אתכם כשאתם נכנסים, יודעים מה אתם אוהבים ושמחים כשאתם חוזרים וזוכרים מה קניתם בפעם האחרונה. שמעסיקים עוד עובדים. שבשבילם החנות זה קצת הבית שלהם, קצת היצירה שלהם. וקצת גם מקור הפרנסה, הדאגה וגם האהבה שלהם. זהו מרכז עולמם.
× × ×
אני גדלתי ככה.
ראיתי בחנות הרבה אנשים שבאים והם מקסימים, והחיוך שלהם הוא התשלום הכי נפלא להורים שלי. אנשים שבאו בשמחה וחזרו עם סיפורים על כמה הצליחה המתנה שהם קנו.
והיו גם המזדמנים. החדשים. שלא מצאו כלום או שדווקא התלהבו עד השמים.
אבל אלו שצבטו את לבי היו אלו שלא כיבדו. הם היו מיעוט.
אבל הם זכורים לי.
הם אנשים שדיברו לא יפה להורים שלי.
להורים שלי שבאמת עשו הכל כדי שהלקוח יהיה מרוצה.
כמעט תמיד זה הצליח.
לפעמים יש לקוחות שלעולם לא יהיה מרוצים.
× × ×
וטיפ קטן ממני: כשאתם מחייכים תדעו שמהצד השני של הדלפק — זה הכי מקסים.
× × ×
ואין תואר שיותר הערכתי מהתואר "זו הבת של תלמה ורפי מ'רותם'".
כי ידעתי כמה ההורים שלי גאים בחנות הזאת שהם היו בה יותר שעות מאשר בבית.
