יום השואה הבינלאומי מצוין מדי שנה ב-27 בינואר, ביום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ, מחנה האימים עליו שמענו מינקות.
בדרך כלל ביום הזה אני מספרת את סיפורו של סבי, חיים קליג ז"ל ואת סיפורה של משפחתו, שנספתה בשואה.
ילדותו עברה עליו בעיירה הרובישוב שבפולין, והוא עבר דרך חתחתים מרוסיה, כולל מחנות עבודה בסיביר, חזר לפולין רק כדי לגלות שהוא שריד יחיד למשפחתו, משם המשיך למחנות העקורים בגרמניה, ניסה לעלות בעלייה הבלתי לגלית לארץ ישראל דרך איטליה, נתפס על ידי שלטונות המנדט הבריטי והועבר לקפריסין.
קראו גם:
בסופו של דבר זכה לעלות לארץ והתגייס לצה"ל במלחמת השחרור. אין ספק שמדובר בסיפור הישרדות לא ייאומן.
לאחר המלחמה החיים של סבא שלי התנהלו – לכאורה - על מי מנוחות. הוא התחתן עם סבתא שלי, לאה לבית קרוטוירו ז"ל, הקים משפחה ונולדו לו ילדים ונכדים. תחילה התגוררה המשפחה ביפו, משם עברו לרמת גן ולבסוף התמקמו בראשון לציון, כשלאורך השנים סבא עבד בבניית הארץ בסולל בונה.
אבל כל הרוגע הזה היה, כאמור, לכאורה. כי בתוך תוכו הסבל של סבא נמשך.
אמי סיפרה לי שסבי היה מתעורר בלילות וקורא ״אמא, אמא״. הוא בקושי דיבר ותמיד נזהרנו שלא לדבר לידו על משפחתו, שנספתה. בדיעבד, אני מאוד מצטערת על כך, כי יש המון שאלות שתמיד יישארו פתוחות (ויש לי דמעות בעיניים כשאני כותבת על כך).
סבא היה מאוד מפנק למשפחתו. עד היום המוכר במכולת השכונתית זוכר איך סבא שלי היה קונה לנו, הנכדים שלו, מכל טוב, אך גם מאוד חרד להם. אסור היה אפילו להתעטש לידו כדי שלא יילחץ. בבית שלו ושל סבתא אפילו היה מזווה מאולתר שניצב מתחת לגרם המדרגות, מלא באוכל. לכל מקרה שלא יהיה.
למרות המרחק מפולין המושלגת לראשון לציון החמימה, השואה נשארה בתוכו ורדפה אותו.
היום כמעט לא נשארו ניצולי שואה בינינו, אבל הצלקות שלהם משפיעות גם על הדור השני והשלישי.
למרות זאת, גדלתי (בראשון, כמובן) עם הרבה ילדות וילדים בני הדור השלישי לניצולי השואה וכולנו היינו גאים מאוד בסבים ובסבתות שלנו, שהצליחו לשרוד תקופה כל כך קשה ובלתי נתפסת ולהמשיך את חייהם, גם אם לא באופן מושלם.
כל סיפור של ניצול הוא עולם ומלואו של נס שקרה יחד עם תושייה ואומץ רב. אני בהחלט מאמינה שהם גיבורי העל האמיתיים שלנו.
ואסיים באמרה האלמותית: לזכור ולא לשכוח!
עדי זהר, פעילה חברתית בראשון לציון ומנהלת פורום ראשון לציון - הירוקים
