חברים אמיתיים: נדיר למצוא, קשה לעזוב ובלתי אפשרי לשכוח.
אין לי מושג מי כתב את זה אבל הוא צדק.
חברים, ובעיקר חברות, זה דבר שקשה למצוא, אבל אם בורכת בהם תנצור אותם לכל החיים.
החברים הכי טובים שלי הם דווקא מימי התיכון העליזים.
אי שם בכיתת יחסים בין לאומיים בתיכון "עמית עמל" בעיר, בין הספרים והמחברות ומשבר גיל ההתבגרות, נוצרו הקשרים הכי יפים שלי.
אז מה עושה חברים מהתיכון לדבר הכי טוב שיש?
האדם הזה שמכיר אותך כשהיית עם פצעי בגרות והורמונים משתוללים, כשעשיתם שטויות ביחד וצחקתם על המורים, ההורים וסתם ילדים רנדומליים.
הוא, בעצם, מכיר את "האני האמיתי" שלך לפני הצבא שביגר, המכללה שעיצבה והקריירה שבה תדמית זה הכל.
עד היום אנחנו מבלים ביחד, צוחקים ונהנים כאילו שהשנים לא חלפו.
למרבה השמחה, רובם עדיין גרים בראשון לציון.
איתם אני יכולה להיות טבעית ובלי מסכות, לצחוק עד דמעות, לדבר לא לעניין ואפילו לקלל...
אבל הכי חשוב שאני סומכת עליהם עם הסודות שלי ועם ההרגשות הכי פנימיות שיש לי. הם לא שופטים אותי גם אם זה ממש קשה לפעמים.
מדי פעם, אנחנו נפגשים, שותים יין לבן, חלק עדיין מעשנים, אוכלים ומדברים על הכל - הילדים, העבודה, הבעיות בחיים ואפילו מגיעים לשיחות על טיטוס. כן, אותו קיסר רומאי שהחריב את בית המקדש השני.
ככה זה עם חברים. אתה אף פעם לא יודע לאן השיחה תתגלגל.
מאחלת לכל אדם חברים כאלו. בורכתי!
ואסיים בהמלצה: אולי עכשיו זה הזמן שלכם ליצור קשר עם איזה חבר מהתיכון ולשבת איתו לדרינק?
בתמונה: אני ב"לה מאר" בים עם הדר מנור ומיטל אפרים כהן, החברות שלי מהתיכון.
עדי זהר, פעילה חברתית בראשון לציון ומנהלת פורום ראשון לציון - הירוקים
