כל ישראלי מכיר את הכאב הבלתי נתפס בימים האלו.
אני גדלתי כנכדה לניצולי שואה ומינקות לימדה אותי אימי, זהבה את החשיבות בהבנת הטרגדיה הזו. מה היה קורה אם נולדנו בשנות ה30׳ באירופה ומה הערך העליון במדינה משלנו, מדינה יהודית עם צבא ישראלי שיכול להגן עלינו.
מכל סיפורי הזוועה הרבים שתמיד גורמים לעיניי לדמוע, הוקסמתי דווקא מסיפוריהם של חסידי אומות העולם. במקום שכוחות האופל השתלטו על אירופה, הם היו נקודות האור. תמיד אמרתי שהשואה הראתה את הרע ביותר באדם ואת הטוב ביותר באדם והכל תלוי איך נסתכל על זה.
עד היום הוענקו כ- 27,000 תארי חסידי אומות העולם ויש בראשון, ליד הבית של ההורים שלי, פארק חסידי אומות העולם וכשהייתי מטיילת עם באיירן, הכלב המשפחתי שלנו עליו השלום (שנקרא על שם קבוצת הכדורגל באיירן מינכן, אותה אוהד אחי) הייתי מסתכלת על כל אבן עם שם המדינה ובוחנת איזו מדינה הייתה עם הכי הרבה חסידי אומות העולם (פולין) והשינויים שהוכרז חסיד עולם חדש ונחקק באבן. זה היה מרגש אותי כל פעם מחדש.
סיפורה המיוחד של ד״ר אדלייד אובאל נגע בי במיוחד. ד"ר אובאל נשלחה למחנה ההשמדה בירקנאו ונכלאה יחד עם 500 אסירות יהודיות. היא כונתה "המלאכית". כי השתמשה בידע הרפואי שלה על מנת לטפל באסירות היהודיות שנדבקו בטיפוס. הן בודדו בחלק נפרד של הבלוק על מנת שלא ידביקו את האחרות.
ד"ר אובאל הועסקה גם על ידי מפקד המחנה כרופאה ונמנעה מלדווח לממונים עליה על מחלות של האסירים. בכך מנעה מהם מוות מיידי. היא טיפלה במטופלים היהודים במסירות ללא גבול ולידיה העדינות ולמילותיה החמות היה ערך שלא יסולא בפז עבור היהודים בתופת של אושוויץ.
"כאן" היא אמרה, במילים שנחקקו היטב בזיכרונם של האסירים, "כולנו נידונים למוות. הבה נתנהג כבני אדם כל עוד אנו חיים".
ד"ר אובאל הועברה לבלוק 10 במחנה אושוויץ, המקום בו בוצעו הניסויים הרפואיים. ד"ר אדוארד וירתס הטיל עליה לזהות סימנים מוקדמים של סרטן אצל נשים. עד מהרה גילתה ד"ר אובאל שבמסגרת המחקר נעשים ניסויים לא אנושיים, שנערכים ללא הרדמה על אסירות יהודיות. היא הודיעה לד"ר וירתס שלא תשתתף בניסויים אלו והוסיפה שלאף אדם אין זכות לקחת חיים של אדם אחר או לקבוע את גורלו.
לאחר שהוכרחה לסייע בניתוח עיקור של אישה צעירה מיוון, הודיעה לד"ר וירתס שהיא לא תחזור על המעשה לעולם ובשום מחיר. כאשר ד"ר וירתס שאל את ד"ר אובאל: "את לא רואה שהאנשים הללו שונים ממך?" היא ענתה: "במחנה הזה יש אנשים רבים ששונים ממני. אתה, למשל״.
ב-18 במאי 1965 הכיר ״יד ושם״ בד"ר אדלייד אובאל כחסידת אומות העולם וזה מה שאמרה בטקס:
"אני מתפעלת מהעובדה שאנשים ונשים אשר חזרו ממחנות הנאצים משתתפים פה בישראל בבניין ארצם. זה דבר שאיש לא פילל לו מעולם. מה שחשוב הוא העתיד – העתיד שנולד מאותו עבר רווי מכאובים שאסור לנו לשכוח. אני אוהבת את הנוער החזק, התוסס והחי שלכם – כולו צופה לעתיד. מכל לבי אני מאחלת לכם שבמהרה יתגשם השלום שאתם זקוקים לו כל־כך".
לזכור ולא לשכוח. יהי זכר ששת המיליונים ברוך לנצח נצחים.