"אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף" (חיים ויצמן, הנשיא הראשון של מדינת ישראל)
אחרי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מגיע מיד היום הכי עצוב בשנה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה.
מיד אחריו, בהפרש של דקה, מתחיל יום העצמאות שלנו.
מדינת ישראל, שעליה רק חלמו לפני ארבעה דורות, חוגגת 73 שנים, והיא מורכבת ומתוסבכת כמו שרק הראש היהודי יכול, אבל היא שלנו. וכל זאת בזכות הנופלים.
אני גדלתי על דמותו של טוראי אברהם קרויטורו, דוד של אימי, שעלה לארץ מרומניה אחרי מלחמת העולם השנייה לבדו ונהרג בגיל 23 בקרב על קריית גת במלחמת השחרור.
מדי שנה, מאז שאני זוכרת את עצמי, כל המשפחה המורחבת עולה לקברו, קבר אחים בבית העלמין נחלת יצחק. אותו אברהם היה נראה לי כל כך מבוגר בתור ילדה, עד שהבנתי שיישאר צעיר לנצח.
הוא תמיד נמצא בליבי, למרות שכל מה שיש לנו ממנו זו רק תמונה אחת.
לצערנו, סיפורו של אברהם אינו היחיד. מדינתנו הקטנה עמוסה לעייפה בסיפוריהם קורעי הלב של אותם צעירים נצחיים עליהם גדלנו, יפי הבלורית והתואר. 23,816 חללים נכון ליום הזיכרון האחרון.
קראו גם:
אזכיר את בני עירנו: סרן גל לב רן, סמ"ר מתן גוטליב וסמ"ר טל יפרח, שאני מכירה את אימותיהם באופן אישי. הלב נקרע ואין נחמה.
בשעה 20:00 בדיוק האבל והשכול מתחלפים תוך כדי טקס המשואות המסורתי והדגל עולה לראש התורן והמדינה עוברת לאווירת חג.
יש לנו המון סיבות לחגוג השנה. ישראל היא כמעט המדינה היחידה בעולם שניצחה את הקורונה ויצאה מהמשבר. חתמנו על הסכם שלום עם האמירויות וסוף סוף נוכל לבקר שם.
אבל לא רק ממלכתיות וגדולות הן הסיבה לחגוג – בעיקר כי זה הבית שלנו ואין לנו בית אחר.
אז צאו אל שבילי ארצנו, עשו על האש ותהנו עם המשפחה והחברים אבל אל תשכחו להשאיר את המקומות נקיים.
חג עצמאות שמח!
עדי זהר, פעילה חברתית בראשון לציון ומנהלת פורום ראשון לציון - הירוקים
